לחופש נולד

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Peter Gabriel - Peter Gabriel 1 (1977)

שלוש שנים שתק פיטר גבריאל- מאז ההקלטות של The Lamb Lies Down on Broadway, האלבום של ג'נסיס שיצא ב 1974, ועד שהוציא את אלבום הבכורה שלו ב 1977. בשלוש השנים האלו המשיכה הלהקה בלעדיו, בהצלחה הולכת וגוברת, כשהיא מתגברת על אבדן הסולן הכריזמטי שלה, וממשיכה ליצור מוזיקה מורכבת שקוסמת ליותר ויותר אנשים. גבריאל נפרד מהלהקה ומהמעריצים בסיבוב ההופעות האינטנסיבי של The Lamb ב 1975, ואז הלך לנוח קצת, ולחשוב מה הלאה.

למשל- על איך יוצרים קריירה נבדלת מהלהקה בה היית חבר רוב חייך הבוגרים? אפשר לנסוע רחוק, לטורונטו המושלגת, לנגן עם נגנים אמריקניים (ברובם), ולעבוד עם מפיק אמריקני; אפשר להסיר מסכות, ולהצטלם לעטיפת האלבום, אם כי לא לזנוח את הפוזה האמנותית- יושב בתוך מכונית, טיפות מכסות את כולה, ונדמה כאילו גם את גבריאל עצמו, שיושב מוגן בתוכה, פניו גלויות-לא-גלויות.

ואפשר גם להישמע כמו ג'נסיס. "Moribund The Burgermeister" שפותח את האלבום נשמע כמו שארית מתוך The Lamb Lies Down on Broadway, עם השם המופרך, הקלידים המכושפים א-לה טוני באנקס, חילופי הקולות של גבריאל, והלחן הדרמטי והמורכב. "Slowburn" הוא שיר מורכב ומתפתל, שמתחיל רוק, ומתפתח למשהו שונה לגמרי (עוד טריק מתקופת ג'נסיס). לגבריאל נשארו עוד כמה קלפים ישנים בשרוול, מסתבר.

מצד שני, גבריאל מגלה גם את הסוד שבפשטות, עם "Solsbury Hill" הכובש, והגיטרה האקוסטית שמובילה אותו. אם עוצמים עיניים, אפשר לטפס עם גבריאל על הגבעה, להשקיף על העיר בלילה, ולערוך את חשבון הנפש על תקופת ג'נסיס, והעזיבה בשיא התהילה. אפשר לשמוע את גבריאל מפזם לעצמו "To keepin' silence I resigned/My friends would think I was a nut/Turning water into wine/Open doors would soon be shut" ולבסוף את ההשלמה עם עצמו: "Today I don't need a replacement/I'll tell them what the smile on my face meant/My heart going boom, boom/Hey, I said, you can keep my things, they've come to take me home."

אבל גבריאל לא הגיע לאלבום סולו ראשון רק כדי להישמע כמו הד ללהקת האם שלו. ג'נסיס היתה מסגרת מוזיקלית נוקשה מאד- חמשת חבריה יצרו את כל המוזיקה בעצמם, ללא התערבות חיצונית, ועם מנעד מוזיקלי צר של מה שקרוי "רוק מתקדם", תחום שממנו הם כרו את הזהב המוזיקלי שלהם. גבריאל, לעומת זאת, נשמע כאילו יצא לחופשי, והוא נוגע בכמה שיותר סגנונות- "Modern Love" הוא רוק חזק וישיר, עם באס מקפץ, גיטרה חשמלית מלאת טסטוסטרון, ואורגן האמונד רצחני, שמלווים את גבריאל במגוון דימויים מסביב לעולם; "Excuse Me" הוא קטע קליל בסגנון "Music Hall" (כמו "Honey Pie" של הביטלס), שבו גבריאל מחפה על כאב של נטישה, ומסתובב בכל רחבי ארצות הברית; "Waiting For the Big One" הוא מין בלוז שכזה (והקטע החלש באלבום, שבו גבריאל נשמע כמו איאן גילאן דה-לה-שמאטע); וב "Down the Dolce Vita" הסוחף משתתפת תזמורת סימפונית שלמה, שמשתלבת יופי עם גיטרת הדיסקו שמובילה את השיר (ואפשר גם לדמיין את פיל קולינס מאזין לשיר בבית ומקלל את העובדה שהוא לא מתופף בו).

מי שמכיר את הקריירה של גבריאל יודע שישנו אלמנט דרמטי מאד חזק במוזיקה שלו- בין אם זה ההופעות מרובות התחפושות בתקופת ג'נסיס, ששימשו אילוסטרציות לשירים מלאי הדמויות והעלילה, ובין אם זה שירי אפוקליפסה כמו "Red Rain" (מ 1986), או "Biko" (מ 1980 שקונן על רציחתו של פעיל שחור בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד). באלבום הזה אין תחפושות, ועדיין אין את המודעות החברתית/פוליטית, אבל דרמטיות לא חסרה כאן: שירים כמו "Humdrum" האפלולי ומבשר הרעות, שמסתנכרן בשלמות עם תמונת עטיפת האלבום, או "Here Comes the Flood", מהמוצדקות שבבלדות. נבירה יותר מעמיקה במילות השירים משלימה את התמונה.  כמות (ואיכות) שירי האפוקליפסה תשלח גם את המאזין השאנן ביותר לאדן החלון, לקפיצה: יצור מפלצתי משמיד את כל מה שהוא רואה לנכון ב "Moribund The Burgermeister"; אדם שכוונותיו רעות ב "Humdrum"; האנשים שיוצאים למשימה הרואית וחסרת סיכוי ב "Down the Dolce Vita", תוך שהם משאירים את הנשים והילדים חסרי ישע מאחור;  וכמובן- סוף העולם ב "Here Comes the Flood", שמעולם לא נשמע משכנע יותר.

שלוש שנים של שתיקה, הר של ציפיות- גבריאל עומד באתגר, ועומד זקוף על רגליו. זה אלבום כמעט מושלם- מפלרטט עם העבר, מראה פנים חדשות ביצירה של גבריאל, מלא גיוון והשראה, ויש בו מספיק סיבות מוזיקליות לחזור אליו במהלך השנים. ברצף הקריירה המפואר של גבריאל מדובר בסוג של רקוויאם לפרסונה המוזיקלית שלו משנות השבעים. האלבום שבא אחרי האלבום הזה היה more of the same, רק פחות טוב מוזיקלית. החל מ 1980  ומאלבומו השלישי גבריאל כבר ימציא את עצמו מחדש. אבל זה כבר חומר לפעם אחרת.

הואלס האחרון עם האיש המשוגע

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Madness - Mad Not Mad (1985)

Madness היו על גג העולם 5 שנים ברצף. מוזיקה שמשלבת פופ וסקא, שמחת חיים מדבקת, קליפים מצויינים, ומשלב מסוים- הצלחה חוצת אוקיינוסים. המעטפת המסחרית המצליחה איפשרה ללהקה לקחת סיכונים אמנותיים במשורה, והמוזיקה שלהם הפכה בוגרת יותר- היא הלכה ונצבעה בצבעים מלנכוליים מבלי לאבד את העליזות הבסיסית. האלבום The Rise and Fall מ 1982, והסינגלים "Wings of a Dove" (העולץ) ו"The Sun and the Rain" (המלנכולי) מ 1983 הראו שיש בלהקה הזו עומק והשראה מוזיקליים מעבר ללהיטים מידיים. מסביב זרחו הכוכבים של הרגע (דוראן דוראן, Culture Club), ו Madness נתנה להם פייט לא רע בפסגות המצעדים.

ואז זה נגמר. שלוש מהלומות, כל אחת מכיוון אחר, ובאמצע 1984 Madness היו Has Beens, בשיא היצירתיות שלהם: מייק בארסון, הקלידן וגורם משמעותי בכתיבת השירים שלהם, עזב; הלהקה הסתכסכה עם חברת התקליטים שלהם Stiff, והחליטה לצאת לדרך עצמאית; והגרוע מכל: התקליטון "Michael Caine" הגיע למקום ה 11 בלבד במצעד הבריטי . עבור להקה שה Top 5 היווה ברירת מחדל, זאת היתה מהלומה קשה במיוחד. הגלגל החל להסתובב לאחור, הבטחון העצמי אבד, הסינגל הבא מהאלבום Keep Moving שיצא אז הוחלף ברגע האחרון, הגיע לאיזור המקום ה 30, ואחת מלהקות הפופ הכי מצליחות של התקופה מצאה את עצמה תלויה באויר, רגע לפני נפילה חופשית.

בצעד אמיץ/נואש, החליטו ששת חברי הלהקה הנותרים לחזור עוד פעם אחת למקום הפשע, ולהוציא עוד אלבום אחד. לא נסיון לחזור לפסגות המצעדים, או נסיון להמציא את עצמם מחדש, אלא התבוננות פנימית דרך המוזיקה, נסיון להבין מה השתבש, תוך שימוש באותם הכלים שרוממו אותם, וגם קברו אותם: פופ חד ,קליל ונוצץ, באדיבות צמד המפיקים קלייב לאנגר ואלן ווינסטנלי (השניים האלה הפיקו "כמה משירי הפופ הטובים ביותר מאז ימי ה Kinks", כדבריו של אלביס קוסטלו, ונחשבו לצמד מפיקים בעל מגע זהב. אבל גם שני אלה ספגו מכה, עם הכשלון האומנותי והמסחרי של האלבום Goodbye Cruel World שהפיקו לקוסטלו ב 1984). את האיזון המוזיקלי שהופר בעקבות הפרישה של בארסון אמורים היו למלא שניים: רוי דייויס האלמוני בפסנתר, וסטיב נאיב ("האטרקציות" של אלביס קוסטלו) שהוגבל משום מה לקלידים בלבד, למרות שסגנון הנגינה שלו בפסנתר ישב מצוין על הסגנון של הלהקה. 

תמונה אחת שווה אלף מילים, ועטיפת האלבום לא משקרת: הצלם (המהולל) אנטון קורבין אמור היה ליצור מחווה לעטיפת האלבום With the Beatles, ומה שיצא לו הוא עבודה מקדימה לעטיפה הקודרת של The Joshua Tree של יו 2, שיצא שנתיים לאחר מכן. האלבום עצמו נע בין קצוות: Madness עושים את הפופ שלהם ("I'll Compete", "Uncle Sam"), ולצידו כמה קטעים אפלוליים במיוחד ("Yesterday's Men", "Coldest Day"). גם המוזיקה של הלהקה לא יציבה: "I'll Compete" שפותח את האלבום מהווה מצד אחד הצהרת כוונות אופטימית (או אשליה עצמית משכנעת פחות או יותר), אבל לראשונה בחייהם Madness נשמעים מאומצים מדי, מזיעים ממש כשהם יוצרים שיר פופ; "Mad Not Mad", שיר הנושא, נהנה מלחן חזק שמתגבר על חצ'קוני ההפקה שפזורים לכל אורכו. ב "Uncle Sam", לעומת זאת, הלהקה חוזרת לעצמה, ומוציאה שיר פופ מהנה, מצוין ואלגנטי, כמו בימים הטובים.

ויש גם צדדים אחרים ל Madness מודל 1985- הסקא הפך לרגאיי, וגם לקצת סול: "Yesterday's Men" הוא אחד השירים המשובחים של הלהקה אי פעם: איטי, מהורהר, עצוב. "אנשי העבר" הם בעצם הלהקה עצמה, שמוצאת נחמה במשפט "It must get better in the long run, Has to get better in the long run". זמרות הרקע, הסקסופון והמפוחית מקנים לשיר הזה מימד כמעט דתי של גוספל. "Tears You Can't Hide"  הוא עוד שיר מצוין, שילוב רגאיי/סול, עם תזמור מוצלח והסקסופון הרגיש והמרגש של לי ת'ומפסון.

אחד המאפיינים של ההתקדמות המוזיקלית של Madness הוא הנגיעה בנושאים פוליטים/ חברתיים. כבר באלבומם הקודם הם יצרו את "One Better Day", העגמומי שמתאר את החיים בזבל בעידן מרגרט ת'אצ'ר. באלבום הזה הם הולכים צעד קדימה, ו"Burning the Boats" הסוחף מהווה מעין פנטזיה על התקוממות אזרחית, קריאה לפעולה ולשבירת כלים אלימה. כשללהקה אין מה להפסיד, המסרים שלה הופכים ליותר ישירים, ויותר מוקצנים.

סול, רגאיי, פוליטיקה- Madness היא קודם כל להקת פופ. וברגע קסום אחד באלבום, כל הדי העבר מתחברים בשיר אחד, וכל המסע המוזיקלי שהלהקה עברה במשך שש שנים נראה הגיוני, מתבקש, מתגמל:

גירסת כיסוי אחת ש Madness ביצעה בעבר הביאה להם הרבה עושר ותהילה ("It Must Be Love"). גירסת הכיסוי ל "The Sweetest Girl" שבאלבום הזה היא לא זו שתחזיר את Madness לימי התהילה שלה במצעדים, אבל היא לחלוטין הישג אומנותי לא מבוטל, ושיאו של האלבום: הקצב איטי, נמרח, מהפנט. שש דקות שעוברות כמו שלוש הדקות של כל להיטי העבר שלהם. עיבוד והפקה מלאי השראה- קלידים, כלי נשיפה, פסנתר שיושב מחוץ למסגרת המלודית, האטה באמצע נוסח "Born To Run" ואז חזרה מקפיצה עד הסוף. אם היה צדק בעולם, "The Sweetest Girl" היה כרטיס הביקור של הלהקה להמשך הקריירה שלהם.

כשנה לאחר מכן, שניה לפני הפירוק הרשמי, הלהקה הקליטה את "(Waiting for the) Ghost Train" המצוין יחד עם הקלידן הפורש מייק בארסון, סינגל שהחזיר אותם לרגע למעלה המצעדים, וסיים קריירה בת 7 שנים עם טעם מתוק בפה. Mad Not Mad קצת פחות מתוק, הרבה יותר מודע לעצמו, ולסוף המתקרב. שיר הנושא מוקדש לפרישה של מייק בארסון, אבל אפשר לפרש אותו גם כמבט על נטישת המעריצים, והבדידות של להקה שנשארה בלי בסיס לפעילות. הפזמון הוא בעצם מספר שאלות רטוריות, עם תשובות ידועות, שמסכמות בעצם הכל:

"?Would you dance with the madman

Over the hills and far away?

Arm in arm?

?Mad not Mad"

הקו הדק שבין הצלחה למלנכוליה

Madness - Keep Moving (1984)

מזג אויר מוזר תקף אותנו לפני כמה שבועות: אפור בבקרים, אבל לא ממש קר. מראית עין של חורף, מאותתת לנפש שצריך להצטמרר ולהתקפל פנימה, בשעה שהטמפרטורה בחוץ סבירה לגמרי.

הנפש הפסידה אולי במבחן המעשי, אבל ניצחה במבחן המוזיקלי: הניסיון שלי להרגיש חורפי גרם לי לאוורר את האלבום Keep Moving של Madness, שתמיד מציף אצלי כמה זכרונות חורף עמומים בצד האחורי של המוח. כל שנותר לי הוא לאוורר את הזכרונות, להתמסר לאלבום, ולחשוב עליו קצת. אז בבקשה, חשבתי

**************************

כשאתה אוהב להקה כלשהי, תמיד תשמח לקבל מנה נוספת בטעם המוכר, במיוחד כשאתה רעב למוזיקה. Keep Moving עומד בסטנדרט המדנסי המוכר- שירי פופ מושלמים של 3-4 דקות, עיבודים והפקה מוזיקליים שמשתרעים מהפסנתר החד, האסרטיבי והעשיר של מייק בארסון, ועד לסקסופון של לי ת'ומפסון, שדוחף את השירים קדימה בדיוק במקומות הנכונים. בין לבין אפשר, כמו תמיד, להנות מלהקה שמאזנת במדויק את הקלידים, הגיטרות, הסקסופון, הבס והתופים, ומשני זמרים נהדרים שיודעים איך לספר סיפור, ומתאימים לכל שיר את הנימה הנכונה- צינית או אמפתית.

שירים כמו "Keep Moving", "Give Me a Reason" או "March of the Gherkins" מלאים מרץ, מלודיה, פזמון מדויק, ושלל כלי נגינה, כולל תוספות מצוינות של כלי נשיפה ומיתרים. ככותבי שירים, חברי Madness הלכו והשתכללו, ורוב שירי האלבום הזה כוללים כל מיני תפניות מלודיות שדואגות שהשירים לא יישחקו לאורך זמן. האזנה לאלבום הזה ביום אפרפר כמוה כשפריץ של טיפות מים צבעוניות על האפרוריות החדגונית של יום החולין.

חוץ מלספק למאזין שאת מה שהוא מכיר ואוהב, הלהקה בהחלט ממשיכה להתקדם ולהרחיב את אמצעי ההבעה שלה. Madness היא אחת הלהקות הבריטיות המובהקות ביותר של תקופתה (ובכלל), והיא נטועה עמוק בתוך  ההוויה הצפון-לונדונית שממנה היא צמחה. השירים של מדנס עוסקים בצעירים, בהוויה שלהם (קניית קונדומים, חוויות מבתים לא מתפקדים ומבתי ספר שבהם עושים הכל חוץ מללמוד) וגם בנעורים שלהם. באלבומם הקודם, The Rise and Fall, הלהקה התחילה להרים את המבט אל מעבר למיידיות של החיים, לכיוונים יותר מופשטים. ב Keep Moving הלהקה מאמצת קול חדש, שמלווה את כל האלבום מתחילתו ועד סופו: המלנכוליה.

המלנכוליה נמצאת גם בשירים היותר קצביים: "March of the Gherkins" העוסק במבט לאחור על חיים שהתפספסו, כשגם הנוסטלגיה לא מנחמת, אפילו להיפך: "Catch me, I’m falling into my past/Catch me, the deeper the louder the laugh. השיר "Turning Blue" מכיל התייחסות מרומזת למלחמת פוקלנד המיותרת, ולמרות המקצב המהיר והתחושה ה"פופית", השיר איננו שיר עליז. באופן דומה, "Give Me a Reason" , עוד אחד מה upbeaters כביכול, עוסק בשבר בלתי ניתן לאיחוי- אב משפחה מיושן שנע בין הטלת טרור ואימה על משפחתו, לבין תחושה של צער עמוק על מעשיו.

כשהעליזות המוזיקלית של הלהקה נפגשת עם ההסתכלות הרחבה על העולם שהלהקה אימצה, התוצאה היא "Waltz Into Mischief", טיטאניק מוזיקלית רבת כלים ומשתתפים, שמפגישה נוכלים, גנבים, מנהיג חלקלק ורב כשלונות, וקהל רב ונוח להשפעה. כל אלה נפגשים יחד בשיר אחד, רוקדים ושרים לצליליה של הלהקה, ומתקדמים בצעדי שלושה רבעים עליזים הישר אל תוך הקרחון שמחכה להם בסוף השיר.

Madness מאיטה לא פעם את הקצב של השירים, מה שמוביל למיזוג של המלנכוליה והמוזיקה. התוצאה היא השירים היותר בולטים של האלבום: ב "Prospects" הסקא המפורסם שלהם הופך לרגאיי, ומספר על מהגר שמחפש עתיד טוב יותר אבל לא מוצא אותו, נקבר תחת העומס היומיומי של המציאות החדשה. "Michael Caine" עוסק בצורך האובססיבי להיזכר בעבר שהיה בעל משמעות, מאבק פנימי שמסתייים בתבוסה כשהזכרון הולך ודוהה, ומשאיר קליפה ריקה היכן שהיה פעם אדם חי.

פסגת האלבום מגיעה כשכל האלמנטים של האלבום מתאחדים: המלנכוליה, הפרספקטיבה הרחבה שהלהקה אימצה, יכולת כתיבת השירים העילאית של חבריה, והעושר המוזיקלי של הלהקה: "One Better Day" מספר על שני הומלסים לא צעירים, נפגעי הקפיטליזם הדורסני של מרגרט ת'אצ'ר. הם חיים ברחוב, נשענים זה על זו, מנסים לשמור על כבודם העצמי בעזרת פריטי עבר אישיים חסרי תועלת (חליפת שלושה חלקים, שלל מזוודות), ויודעים שימים טובים יותר הם רק זכרון, לא אופציה לעתיד. Madness מספרים סיפור אמפתי ומלא נשמה, מה שמתבטא גם בסקסופון החם של לי ת'ומפסון, ובעיבוד המיתרים שלא גולש לסנטימנטליות יתר.

שש שנים ואלבום חמישי, Madness עברו דרך אמנותית ארוכה ומרשימה בזמן קצר יחסית. הלהקה היחידה שעולה לי לראש ושעברה מסלול דומה היא הלהקה ההיא מליברפול. אבל זמנים שונים מניבים תוצאות שונות: Madness אמנם הצליחה להתרומם מנקודת המוצא שלה, ולהמריא למחוזות אמנותיים רחבים ועמוקים, אבל היא איבדה את הקהל שלה בדרך. חובבי המוזיקה העדיפו להמשיך עם הכוכבים של הרגע, והשאירו את Mdaness עם הישגי מכירות דלים. האנרגיה האמנותית אמנם התגברה, אבל הדלק המסחרי אזל, והלהקה התחילה לצלול כלפי מטה. מייק בארסון, הקלידן והמוח מאחורי העיבודים רבי הדמיון, החליט לעזוב את הלהקה אחרי הקלטת האלבום. Madness המשיכה לנוע אמנם, אבל רק לשנה וקצת נוספת- עוד אלבום וסינגל אחד, ואז פרידה.

אבל זה היה אז, באמצע שנות השמונים. שלושים שנה אחרי, האלבום הזה בהחלט ממשיך לנוע. Madness לא איכזבו אותי אז, ולא מאכזבים אותי היום.

המעז מנצח

Peter Gabriel - So (1986)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזאת.

התייחסות שלי ל-So של פיטר גבריאל היא מורכבת: מצד אחד- הנוסטלגיה. זה לא רק אלבום "רוק איכותי", אלא כזה שרכשתי אותו וגדלתי עליו בזמן אמת, כשיצא, בשנות השמונים. מצד שני, בסוף אוות ועשור (ב 1989) יצא לגבריאל אלבום אוסף מסכם, Shaking the Tree, שזכה לפופולריות רבה. חלק עיקרי באלבום האוסף הזה היו שירים ולהיטים מתוך So, כך שבעצם האלבום פורק למרכיביו, והורכב מחדש כאוסף אקלקטי של שירים. הדבר רוקן את ההתייחסות לאלבום, כאלבום, מתוכן, והציב במרכז שירים בודדים מתוכו. אם תרצו, גבריאל שילם מחיר אמנותי על הפיכתו למגה סטאר בעקבות האלבום הזה: הקהל הרחב אליו הגיע גבריאל מכיר את חזונו המוזיקלי והוויזואלי העשיר דרך מספר מצומצם של קליפים ושירים, רובם מהאלבום הזה. יותר מכך: So איננו אלבומו הטוב ביותר של גבריאל. מי שמחפש את שיאו האמנותי של גבריאל, מוטב לו להאזין לאלבום האולפן הרביעי שלו, חסר שם כשלושת קודמיו.

ובכל זאת.

So הוא חוליה שלישית בשרשרת האלבומים שגבריאל הוציא החל מ- 1980. אחרי אלבום ראשון מצוין הגיע אלבום שני שנשמע כמו מבוי סתום של מי שפרש מהלהקה שהנהיג בשיא תהילתו, ונראה היה שהוא מאבד כיוון מוזיקלי אפקטיבי. המוזיקה שהוא עשה ועושה החל מאלבומו השלישי בראה אותו מחדש כאמן מעודכן, רחב אופקים, בעל נטיה למוזיקה אפריקאית, ואחד מהראשונים שחיברו קול לתמונה ויצרו קליפים חדשניים לזמנם (עוד הרבה לפני ''Sledgehammer”, אגב). גבריאל ידע לשלב שכבות צלילים, סאונד עדכני עם דגש על קלידים, מלודיות קליטות כשם שהן מבריקות, וטקסטים מגוונים וישירים עם גוון פוליטי מובהק. נראה היה שההצלחה מחכה לו מעבר לפינה כשהסינגל ''Shock the Monkey'' הראה סימני המראה בארה"ב ב-1982. אבל היומרה להקים חברת תקליטים עצמאית שתעסוק במוזיקת עולם, כמו גם לתת חסות לפסטיבל שנתי עם מטרה דומה, הובילה את גבריאל לפשיטת רגל כלכלית בסוף 1982 (לעזרתו נחלצו אז החברים הותיקים מג'נסיס, שיזמו הופעת איחוד חד פעמית). So, שיצא 4 שנים לאחר אלבומו הרביעי, איננו שונה מהותית משני קודמיו - לא ברמה המוזיקלית, ולא בתוכן המגוון.

אז מה הפך את So לרב המכר שהוא הפך להיות? המוזיקה של גבריאל הכילה עוד קודם מספיק אלמנטים שמייצרים הצלחה מסחרית, אבל מה שהיה חסר הוא ריכוך המעטפת, על מנת לאפשר לקהל הרחב נגישות קלה יותר. הסוד של So טמון בפרטים הקטנים - עטיפת האלבום, למשל. גבריאל הקפיד ומקפיד להציג את דיוקנו (ופעם אחת את כל גופו) על כל אלבומי הסולו שלו (שאינם פסי קול). עטיפת So מציגה צילום שחור לבן ברור ולא מעובד, בניגוד לעטיפות של ארבעת האלבומים שקדמו לו, ששימשו כעבודות אמנות המבוססות על דיוקנו של גבריאל. ניתן למצוא סימן מקדים גם בכך שלאחר ארבעה אלבומים ללא שם (בארה"ב בלבד, חברת התקליטים האמריקנית החליטה לקרוא לאלבומו הרביעי Security), לאלבום החמישי יש שם, גם אם סתמי. הישירות שבעטיפה ובמתן השם היא מעין סימן מקדים לבאות.

''Red Rain'', השיר הפותח, הוא בעל טקסט אפוקליפטי ועיבוד דרמטי, לא משהו שגבריאל לא עשה בשני אלבומיו הקודמים. אלא שבעוד ש-''Intruder'' ו- ''The Rhythm of the Heat", שפותחים את שני האלבומים האלה, נפתחים בצליל דרמטי של תופים, ''Red Rain'' עושה שימוש במצילות האינטנסיביות של סטיוארט קופלנד (אקס Police) ומקל את הכניסה וההאזנה לשיר. מצילות או לא מצילות - גבריאל לא מבצע פשרות אמנותיות או אחרות במוזיקה שלו. בתוך לחן קליט ופזמון מדבק, נמצא טקסט שמתאר סיוט שנשמע כמו שואה גרעינית, או מטאפורה של שואה כזו, ואת חוסר האונים של הפרט הקטן בסיטואציה הזו: ''I come to you defenses down/ With the trust of a child'' הוא שר לאהובתו, המפלט היחיד מהאפוקליפסה שבתוך ראשו.

גבריאל הוא יוצר שכלתן. הוא מסוגל לכתוב שיר שנשמע כמו להיט, אבל עד So הוא התקשה לזרום עם הפשטות וחוסר היומרה שמתלווה לשירים כאלה. ''Shock the Monkey'' מאלבומו הרביעי היה שיר כזה, להיט רדיו בפוטנציה, אלא שגבריאל העדיף ליצור וריאציה על להיט במקום להיט. ב-''Sledgehammer'' גבריאל הולך עד הסוף - כלי נשיפה אמיתיים ולא קלידים שמדמים כלי נשיפה, טקסט אירוני/קליל, ולא מסר אקולוגי. קליפ עשיר בדימויים אבל גם מהנה כשלעצמו, וסימבוליקה מרומזת ולא ישירה. התוצאה: שיר קליט במיוחד (ויש שיאמרו - מאוס במיוחד. שיאמרו), מקום ראשון בכל מצעד שמכבד את עצמו, כניסה להיכל התהילה של MTV, ובאופן כללי - עושר ועושר.

גבריאל הוא גם טקסט פוליטי: בשני אלבומיו הקודמים הוא כתב גם על לוחם החירות הדרום אפריקני סטיבן ביקו שהתאבד/ נרצח בכלא (''Biko'') וגם על התנאים הבלתי נסבלים של האסירים הפוליטיים בדרום אמריקה (''Wallflower''). גם ב-So ישנו שיר פוליטי, אלא שהפעם גבריאל מפנה את מבטו אל תוך אנגליה השסועה של עידן ת'אצ'ר, ומתאר את חוסר התקווה של המובטל החדש בשיר ''Don’t Give Up''. השיר הזה הוא גם דוגמה מצוינת להפקת הצליל העשירה והשכבתית של גבריאל: החל מהבאס, והחוצה אל הקלידים וההקשה. בדיוק כשנדמה שההפקה תטביע את המסר, משתיק גבריאל את כל הכלים, וזועק את יאושו של המובטל בליווי פסנתר בלבד: ''Got to walk out of here/ I can't take anymore/ going to stand on that bridge/ keep my eyes down below''. גם קולה המנחם של קייט בוש לא מצליח לעמוד מול היאוש, ולמרות הכל, גבריאל בוחר לסיים את השיר היפה הזה עם אלמנט של נחמה - מקהלה שחוזרת על המנטרה ''Don’t give up'', ונותנת לטוני לוין הבסיסט להפגין את יכולותיו הוירטואוזיות.

ומה עם קצת אהבה? קשה לצפות מגבריאל שיכתוב שירי ''I love you'' ישירים. גבריאל בוחן את האהבה, את מה שהיא עושה לו, כאילו הוא יוצא מתוך נפשו שלו ומנתח את עצמו. השילוב של המקצב האפריקאי המהפנט יחד עם הלחן והמילים, יוצרים את אחד משירי האהבה הכי פחות בנאליים והכי יפים שאני מכיר. ההתכה של המקצב האפריקאי (ושירה אורחת יפה יפה של יוסו 'נדור הסנגלי) אל תוך הלחן היא טבעית, בניגוד ל-''Lay your hands on me'' מאלבומו הרביעי, שם נדמה כאילו המקצב האפריקאי חיצוני לשיר. ''In your eyes” הוא אחד משני השירים האהובים עלי באלבום, ואי הכללתו התמוהה באוסף Shaking the Tree גרמה לו להיות פחות שחוק מהצפוי.

עד כה נדמה כאילו גבריאל חוזר על תבניות ישנות ומעדן אותן בשירי האלבום הזה. ''Mercy Street'' מציע משהו חדש: היכולת של גבריאל לרגש ולשכנע באמצעות עיבוד מופנם בלבד. גבריאל, אמן של צלילים והפקת צליל, יודע לבנות מתח בתוך שיר באופן אפקטיבי עד להתפרצות של צלילים ורגש. ''Family Snapshot'' ו-“San Jacinto'' מאלבומיו הקודמים הם דוגמאות מצוינות לכך. עם השיר ''Mercy Street'' גבריאל לא נזקק לצורת עיבוד כזו - הכוח של השיר נמצא דווקא בעדינות שבו, בעובדה שאין בו אורגזמה מלאכותית של צליל. המים השקטים של השיר חדרו עמוק, והוא אחד מאותם שירים באלבום שמגלים אותם הרבה אחרי שהשירים היותר קליטים נשחקו בהאזנות קודמות.

אפשר לסכם כמעט, ולטעון ש-So הוא אלבום רחב יריעה שמאפשר לפיטר גבריאל להפגין את יכולותיו - הן כמוזיקאי והן כאמן רב תחומי שמתרגם מוזיקה לוויזואליה בצורה מוצלחת. אבל הדובדבן האמיתי שעל העוגה מגיע בסוף האלבום, בקטע הבונוס שצורף לגירסת התקליטור (כן, פעם היו עושים דברים כאלה): ''This is the Picture (Excellent Birds)'' הוא דואט בין גבריאל ללורי אנדרסון, פיתוח של שיר שהופיע לראשונה באלבום של אנדרסון. השיר הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש - מלודיה פשוטה, מונוטונית כמעט, שמאחוריה עולם ומלואו: בס עבה ועשיר, גיטרה שיקית, תופים וקלידים, ולמעשה - חזון מוזיקלי שלם במיטב המסורת של שני היוצרים האלה (שאגב, לא סבלו זה את זו - תפקידי הקולות הוקלטו משני צידי האוקיינוס, ובראיונות מאוחרים יותר לא נרשם פרגון כלשהו ביניהם). גבריאל ואנדרסון מצליחים לייצר תחושה של מיצג ויזואלי באמצעות מילים, מוזיקה, ועיבוד.

הצלחה מסחרית היא כמו רעש, שעלול להפריע להתמקד בעיקר. הרעש שמתלווה ל-So הוא חזק מאוד - MTV, קליפים, סינגלים. נדרש מעט יותר מאמץ מהרגיל להתנתק מתוצרי הלוואי ולהתייחס לאלבום כאל יחידה אחת שלמה ועקבית, לשמוע אותו כאלבום אנונימי, מגוון ומלא. מי שיעשה את זה אולי לא יזכה בכרטיס לגן עדן, אבל ירוויח אלבום מצוין, שיצר אחד המוזיקאים המוכשרים והמגוונים שיצא לי לשמוע. אחרי כל זה אפשר גם לפרגן לו, ולהתייחס בחיוך מסוים לפופולריות העצומה שגבריאל זכה לה בעקבות האלבום הזה, פופולריות שהוא השתמש בה בתבונה למימוש החזון המוזיקלי והפוליטי שלו. הפעם הוא כבר לא פשט את הרגל.

במאי קולנוע ובמאי מוזיקה

dEUS - Vantage Point (2008)

טום ברמן (Tom Barman) הוא במאי בלגי שביים עד כה סרט אחד באורך מלא- Any Way the Wind Blows שיצא ב2003 (יש לו עוד סרט קצר מ 1996). חוץ מהסרט שביים, יש גם סרט שמתמקד בברמן, בחייו ובקריירה שלו, סרט שנעשה ב 2009.

למה שמישהו ירצה לתעד את חייו של במאי בלגי שעשה רק סרט אחד? התשובה היא שברמן איננו רק במאי דל עשיה, אלא מנהיג ההרכב dEUS, להקה שהחלה לפעול בתחילת שנות התשעים, לקחה פסק זמן של כמה שנים בסוף אותו עשור, וחזרה לפעילות מלאה מ 2004 ועד היום. ברמן הוא המנהיג והיוצר של ההרכב, שכל נגניו התחלפו במשך השנים למעט נגן הכינור קלאס יאנזונס (Klaas Janzoons).

הקריירה השניה, הקולנועית, של ברמן היא מפתח חשוב בהבנת המוזיקה של dEUS: ברמן כותב ומביים שירים: הוא יוצר אווירה- דרמטית, אפלה, פסטורלית, כותב ומלחין סצינות עשירות ומלאות, בונה את המתח הפנימי שלהן, ואם צריך- מפרק אותו באפקטיביות, בדרך כלל בפזמון.

ברגעים הפחות טובים של המוזיקה שלו, ברמן משעבד את השיר לטובת הסצינה, מה שעלול לפגוע במיקוד של השיר ובריכוז של המאזין. אבל ב Vantage Pioint אין כמעט רגעים חלשים כאלה, ואילו הרגעים החזקים שבאלבום המלאים בחומר נפץ מוזיקלי ודרמטי. "Favorite Game" הולך על חבל דק שבין חוסר מנוחה פנימי להתפרצות חיצונית שנדמית כבלתי נמנעת: Like burning down a flat"/To light a cigarette" ברמן מסנן לצלילי גיטרה מנסרת, מבשרת רעות. ואז, בפזמון, הוא מפרק את המתח במילים מדודות מעל גבי לחן מדויק:

"How late the favourite game
Eleven on the clock of fun and shame
Into the black anew
We need a big blow to kill a little flame
Tell me what you gonna do
Come on now baby can you put me through"

"Is a Robot" הוא לא מדע בדיוני, אלא שיר על הכאן והעכשיו: עולם כאוטי ורקוב, עם בני אדם שמתוכנתים לדרגת ההנאה המדויקת שגורמת להם לקבל את מצבם ולהתעלם מהמציאות הלא נוחה. "And then I'll take you home/Where we live and where we roam/Is a robot zone" שר ברמן בפזמון, מסתכל מלמעלה על הדיסוננס הקיומי, ואז עובר להתקפה עם עיבוד תוקפני וסוחף.

בשירים אחרים ברמן מעמיד שחקנים מרכזיים עם עולם פנימי מורכב ומסוכסך. לעתים הוא קודר יותר, כמו ב "Slow", לעיתים חמוץ-מתוק כמו ב "Smoker's Reflect", ולעתים מתעתע כמו ב "The Vanishing of Maria Schneider". המוזיקה של dEUS, כאמור, ניזונה מהסצינה אבל גם בונה אותו בראשו של המאזין: הפסטורליה המתוקה/עדינה של "Eternal Woman", העיבוד הדחוס/מחוספס, שהולך על הסף ואז צועד צעד לאחור בפזמון של "Oh Your God", והעיבוד ההמנוני, האירוני של "Popular Culture", שיר עם ניחוח של תבוסה- "If you don't come from the states/You will always be late to be in popular culture"- שמולחן ומעובד כשיר שיכול לשמש שיא של הופעה, או מקדם פופולריות אפקטיבי.

טום ברמן הוא אמן- במאי קולנוע ובמאי מוזיקה. את הסרט שהוא עשה לא ראיתי (בכל זאת, פלמית), אבל על המוזיקה שהוא חתום עליה אני ממליץ בלב שלם. כל במאי, מוכשר ככל שיהיה, זקוק לצוות מסייע, ו dEUS היא להקה מצוינת, מהודקת. כוחה של הלהקה לא נובע מהוירטואוזיות של חבריה, אלא משילוב הכוחות, מהעובדה שכולם שם מכוונים לאותו התדר של ברמן, ומסייעים לו לקחת את הרעיונות המוזיקליים שלו, ולהמריא איתם.  Vantage Point הוא אלבום מצוין בפני עצמו, וגם כמבוא לארט-רוק של dEUS, כפי שהוא משתקף בדיסקוגרפיה העשירה שלהם.

מערבולת מוזיקלית צבעונית, חמה, מהפנטת

!!! (Chk Chk Chk)- Th!!!er (2013)

האלבום הזה נפל עלי בהפתעה. בנסיעה הביתה מהעבודה, כשהרדיו פתוח באופן לא שגרתי (בדרך כלל אני מעדיף לשמוע אלבומים מהאוסף הפרטי). התכנית היתה "דרייב טיים" של אבנר גורלי. גורלי הוא שדר/עורך מעולה. הטעם שלו מגוון ולא צפוי, אסוציאטיבי ועשיר- בפלייליסט שלו יכולים לגור יחד בוב דילן והבלאק קיז, אריק אינשטיין והספשלז. מסיבה מוזיקלית גדולה ומהנה שיכולה לגרום למאזין לחשוב לעצמו "ואוו, איזה שיר נהדר שהרבה זמן לא שמעתי" לצד "ואוו, איזה שיר נהדר! איך קוראים לו ולמי ששר אותו?".

המחשבה השניה הדהדה במוחי כשגורלי השמיע את "Except Death" של !!! (או Chk Chk Chk כמו שהם הוגים את שמם הבלתי ניתן להגיה). המקצב ה Fאנקי הקפיץ לי את הרגל בצורה מסוכנת (בכל זאת, נהיגה), וסולו הגיטרה בחלקו השני של השיר כבר הפך אותי לבולדוג המוזיקלי שאני: ברגע שגורלי אמר את שם השיר ושם הלהקה ידעתי שיש לי משימה בערב, שהושלמה כעבור מספר שעות.

קראתי פעם ביקורת על האלבום Remain In Light של טוקינג הדס. אחד המשפטים שמתאר את האלבום אומר "המוסיקה היתה כל כך מהפנטת, כל כך שונה, חושנית, חודרת לבטן, מפוצצת את בית החזה...", וזאת, פחות או יותר, נקודת הפתיחה של Thr!!!er: האלבום גורם לגוף לנוע ולרגל לקפץ בכל מצב, בכל האזנה. !!! עושים Fאנק/דאנס/פופ חם וחי, מלודי ומקפיץ. עם זאת, ובניגוד למוזיקת הפופ הסטנדרטית שמעדיפה בדרך כלל תעלולי אולפן שיעטפו או יעלימו את השיר הבסיסי, !!! מנגנים את השירים שלהם באופן מובהק, ולא נותנים תחושה של מוצר סינתטי, אלא אותנטי.

Thr!!!er בנוי כסוג של אלבום קונספט, השירים משתרשרים אחד לשני, מבוססים על אותו קצב מקפיץ. את סכנת המונוטוניות שבקונספט המוזיקלי הזה פותרת הלהקה בקלות: מספר שניות לתוך השיר מתחילה מערבולת מוזיקלית צבעונית שמשאירה מספיק מקום לכל שיר לקבל את הצבע והאופי האופיניים לו. עיבודים מלאי השראה מבליטים בכל שיר כלי אחר שמאפשר למאזין להישען עליו: הבאס ב"Slyd", הגיטרה החמה והמהפנטת ב "Expect Death", הקלידים ב "Careful", או התופים החדים וההולמים ב "(Meet Me at the) Station". !!! מצליחים גם להזריק שונות מסוימת אל תוך הרצף המוזיקלי האחיד לכאורה: "Get the Rhythm Right" מהורהר יותר, משלב סקסופון ושולח את המאזין לסימטה אפלה יותר מהמרחב האורבני המואר שהאלבום נמצא בו. "Fine Fine Fine" חותך מה Fאנק לטריטוריה אייטיזית יותר, וגם "(Meet Me at the) Station" הוא מקפיץ פחות, ורוקי יותר. 

אבל לא רק מוזיקה יש פה, אלא שירים ממש. העולם של !!! מלא בטריוויה לכאורה של יחסי הוא/היא, שהופכת באלגנטיות להרהורים פילוסופים אקזיסטנציאלים. "Even When the Water's Cold" נפתח במשפט "Friends told her she was better off at the bottom of a river/Than in a bed with him", ואז הופך את מי הנהר הקרים לנושא השיר, מטאפורה ליחסים ולאהבה. "Except Death" הוא שיחה וודי אלנית למדי בין שני זוג על מוות ואלוהים (וגם יהלומים). "Fine Fine Fine" הוא שירו של גבר שבור לב שמדמיין את מותה של זוגתו לשעבר באופן מפורט ומטריד משהו. מצד שני, !!! יודעים מתי להרפות, להניח את הטקסט במקום הראוי לו, ולתת ל Fאן שבשירים לכבוש את הבמה, כמו ב "Californyeah" הכיפי או "Slyd" החרמני.

האזנה רצופה לאלבום הזה קורעת את המאזין מכיסאו, וממקמת אותו במועדון כלשהו, או רחוב הומה אדם. המוזיקה עצמה גורמת למאזין לרצות להיות ממש באותו מועדון או רחוב, לחוש בפעימה האנושית, להיות חלק מאיזו הנאה קולקטיבית, מתודלקת במוזיקה מקפיצה ואינטילגנטית. יש פה אלבום מהודק מצד אחד, ומגוון מצד שני. 9 שירים, קצת פחות מארבעים דקות. ככה היו עושים פעם אלבומים. ככה !!! עשו את Thr!!!er.

במועדון קטן, בשורה הראשונה, נהנה מלהקת הקאוורים הכי טובה בעולם

פורסם גם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Elvis Costello - Kojak Variety (1995)

 ב 1997 הוציא אלביס קוסטלו את האלבום Extreme Honey- אלבום אוסף שסיכם 8 שנות עשייה מוזיקלית תחת המטריה של חברת וורנר. קוסטלו ערך בעצמו את האוסף, ובחר 18 שירים, רובם מתוך כל האלבומים שהוציא בשנים האמורות. כמעט כל האלבומים. אלבום אחד לא מיוצג כלל באוסף הזה, או בכל אוסף אחר של קוסטלו: האלבום Kojak Variety שיצא ב 1995.

בחוברת שמצורפת לאוסף מתייחס קוסטלו לאלבום הזה: "1990. מנסה להקליט את Mighty Like a Rose... יותר מדי עורכי דין בסביבה, אז אני נוסע לברבאדוס, שותה רום, ומקליט את Kojak Variety, אלבום של השירים האהובים עלי ביותר של אנשים אחרים...5 שנים לאחר מכן (אני) מנסה לשכנע את חברת התקליטים להוציא לאור את האלבום ללא פרסום, כך שהקונים יוכלו לגלותו אותו על המדפים בזמנם החופשי. כישלון. Kojak Variety לא מיוצג באוסף הזה, אבל הוא עדיין בחנויות, מחכה שתגלו אותו" (תרגום שלי). האלבום הזה, בקיצור נמרץ, הוא אלבום שרק קוסטלולוגים מכירים אותו. קוסטלולוגים שרופים.

וזה חבל מאד, כי האלבום הזה הוא אלבום מצוין. במבט לאחור הוא מתבלט מתוך שורת האלבומים שקוסטלו הקליט בתקופה ההיא, ולדעתי הוא מסוגל להתחבב גם על אנשים שלא מכירים את אלביס קוסטלו, או לא אוהבים את המוזיקה שלו.

שני האלבומים שקוסטלו הוציא ב 1989 (Spike) ו 1991 (Mighty Like a Rose) הם תוצר של עבודת אולפן מאומצת. Kojak Variety נבדל מהם בכך שהוקלט בתוך שבועיים בלבד, מה שמטיל הרבה משקל ואחריות על הנגנים שבאלבום. קוסטלו בחר הרכב של נגנים ותיקים שלכל אחד מהם יש במה להתגאות: את התופים חלקו פיט ת'ומאס, המתופף הוותיק של "האטרקציות", וג'ים קלטנר שתופף בימי חייו עם ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון וגם רינגו סטאר. על הבאס הופקד ג'רי שף, שאת שמו אפשר למצוא בקרדיטים של L.A. Woman של הדורז. ג'יימס ברטון מנגן גיטרה, משהו שהוא עשה בעבר עבור ריקי נלסון, בפאלו ספרינגפילד, ואלביס פרסלי (את פרסלי, כמו גם את בוב דילן, הוא נאלץ לדחות בשלב מסוים בשל עומס עבודה). על הקלידים הופקד לארי נכטל (Knechtel), שאת קירות ביתו מפארות תמונות של הביץ' בויז, הבירדז, וסיימון וגרפונקל. (מדובר כמובן בניימדרופינג חלקי, מזערי ממש, מהמוזיקאים שהחבורה הזאת עבדה איתם). אל סוסי המרוץ הוותיקים האלה קוסטלו צירף סייח אחד צעיר ובועט: הגיטריסט מארק ריבו (Ribot), בן גילו ודורו של קוסטלו, שקורות החיים שלו לא כוללים אושיות כמו לנון או אלביס פרסלי, אלא את ג'ון זורן וטום ווייטס.

בהינתן זמן ההקלטה הקצר והרכב המוזיקאים המשופשף, קוסטלו מתגלה כאן במיטבו כמנהיג מוזיקלי: הלהקה נשמעת מהודקת, ותיקה, כאילו היא מנגנת את השירים האלה מאז ומתמיד. מהצד השני קוסטלו מאפשר לנגנים שלו לנשום ולנגן קטעי סולו שנותנים לנגני הליווי הותיקים האלה את ההזדמנות להראות שהם לא רק קרדיטים על עטיפה פנימית של אלבומים, אלא מוזיקאים עגולים ומלאי השראה: מארק ריבו הוא גיטריסט לא צפוי. הוא מסוגל לצאת מן השורה עם סולו דוקר, מוזר, דיסהרמוני במכוון כמו ב "Strange", ומהצד השני הוא מסוגל להפליא בסולו מהודק וגרובי, שמוסיף צבע ללחיים התפוחות ממילא של "Hidden Doubt". בשני המקרים הפוקוס עובר מקוסטלו לריבו, ולקוסטלו אין שום בעיה עם זה. באופן דומה אפשר להנות מהרגישות וההשראה של נכטל ב "I Threw It All Away" או "Please Stay". גם ברטון, שף, ת'ומאס וקלטנר מקבלים קרדיט נדיב מקוסטלו, וגומלים לו בהתאם.

קוסטלו לא רק מוציא את המיטב מהנגנים שבחר, אלא גם מהשירים שבחר: מוטת הכנפיים שלו תמיד היתה רחבה, וכללה הטמעה של ז'אנרים שונים ומגוונים אל תוך המוזיקה שלו. השירים שהוא בחר לאלבום הזה מתאפיינים בכיסוי של אותם ז'אנרים: רוק'נ'רול, פופ, סול, ג'אז ו אר'נ'בי. אבל קוסטלו לא מחפש את השירים המוכרים ביותר מכל ז'אנר, אלא את אלה שמזכירים לו תקופות ואירועים אישיים. את הסיפורים שלו הוא חולק עם המאזינים בחוברת הפנימית של האלבום. חלק מהשירים בוצעו על ידו בסיבובי הופעות שונים בעברו, ובאלבום הזה הוא מקבץ את כולם.

15 השירים שבאלבום לקוחים מהשנים 1930-1970. השיר הוותיק ביותר (ואולי גם המפורסם ביותר) הוא "The Very Thought Of You" שהבוצע במקור ע"י נט "קינג" קול. השיר החדש ביותר הוא  "Payday" של ג'סי ווינצ'סטר שעל אלבום הבכורה שלו ממליץ קוסטלו בחום. שאר השירים באלבום מוכרים בביצועים של בוב דילן, ליטל ריצ'ארד, דאסטי ספרינגפילד, ארת'ה פרנקלין, הקינקס, ועוד כמה שכדי לגלות אותם תצטרכו להאזין לאלבום ולקרוא את החוברת הפנימית.

החיבור של קוסטלו לשירים שבחר משפיע באופן מיטבי על הביצועים שלו: הוא מוצא במדויק את הדופק של כל שיר ושיר, יודע מתי לשחרר ומתי לקחת את השיר אליו, וגורם לחלק מהשירים להישמע כאילו הם שלו במקור, כמו למשל "I've Been Wrong Before" שכתב רנדי ניומן עבור דאסטי ספרינגפילד. שירי הרוק'נ'רול הם פאן טהור, הבלדות נטולות קיטש, וקשה לי לבחור שיר אחד שטוב יותר מהשאר באלבום הזה. כולם מצוינים. החריג היחיד באלבום הוא "Days" של ריי דייויס, שעבודת האולפן שעבר בולטת ביחס לספונטניות לכאורה שנודפת משאר 14 השירים. ועם זאת, הוא סוגר את האלבום בצורה מיטבית, מהדהד באזניים גם אחרי שהאלבום מסתיים.

קוסטלו מצליח להחיות שירים ותיקים ולתת להם נפח וחיים. כשאני מאזין לאלבום אני מרגיש כאילו אני נמצא במועדון קטן, יושב על כיסא בשורה הראשונה, ורואה את הלהקה מנגנת כמה מטרים מהאזניים שלי. קוסטלו הבטיח פעם שהוא יעשה Kojak Variety Vol. 2 מתישהו. עברו יותר מעשרים שנה, ואני עדיין מחכה. בינתיים אפשר לשמוע שוב את החלק הראשון.

רומנטי, הומאני, אופטימי

פורסם גם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

"הוא יעשה בהמשך אלבומים שונים, אבל לעולם לא עשה אלבום טוב יותר. האמת היא ש [האלבום הזה] הוא אחד מהאלבומים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול"

(וויליאם רוהלמן, allmusic. תרגום שלי. מקור)

Bruce Springsteen- The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle (1973)

"אדיוט", "מטומטם", "חוצפן, מה הוא חושב שהוא?" "עלוב נפש שכמותו". אני ממש יכול לראות את הפרצוף הסמוק מכעס של האיש עם החליפה והסיגר מחברת התקליטים "קולומביה", יורה צרור של קללות אל עבר הטייפ או הפטיפון שעומדים מבויישים בפינת המשרד, מנגנים את התוצר הסופי של מה שאמור להיות אלבומו השני של ברוס ספרינגסטין, החתום בחברה.

שימו את עצמכם לרגע בחליפה שלו: אם "קולומביה" היו צריכים לתכנן ולייצר כוכב רוק בפוטנציה, לא בטוח שהם היו מצליחים להעמיד מתחרה פוטנציאלי לברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי: מפוחית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית. פולק, רוק, רוק'נ'רול. גיבור עממי שצמח מרחובות ניו ג'רזי,חמוש בכריזמה שממגנטת אליו כמות הולכת וגדלה של מעריצים שהיו מוכנים להישבע בשמו. איש של מלים רהוטות, קול צרוד, ואש בעיניים. בקיצור: ברוס ספרינגסטין היה בוב דילן גירסה 2.0, ובצירוף מקרים מושלם הוא הוחתם בחברה והוציא את אלבומו הראשון ב 1973, השנה שבה הבוב דילן המקורי סיים תהליך מתמשך של הכשלה עצמית ואיבוד דרך, ועזב את החברה. נראה היה שהשועלים המחוייטים בחברה פגעו (שוב) בול: אלבומו הראשון של ספרינגסטין היה מהוסס אמנם, סגפני בחלק מהשירים, אבל לא היה ספק בנוגע לאיכות של הבחור המזוקן והחייכן. עכשיו הגיע זמנו של האלבום השני, זה שיהפוך את ברוס ספרינגסטין לכוכב הגדול שהוא ראוי להיות, בהתאם לתכנית של אנשי "קולומביה".

למרבה הצער, היה פגם קטן אחד בתכנית: ספרינגסטין עצמו, שסירב לשתף פעולה עם השאיפות המסחריות של קברניטי החברה. כן, לא מעט דילן זרם בדמו המוזיקלי של ספרינגסטין הצעיר, אבל היתה לו נטיה מרגיזה להיצמד לאמת האמנותית שלו, ולהתעלם באגביות מהצורך למכור תקליטים. ספרינגסטין היה איש של מלים. הרבה מלים. הוא לא ראה צורך או הכרח לצמצם אותן, ובהתאמה הוא הלחין שירים ארוכים, כאלה שמתחילים באיזור חמש הדקות, ומשם יכולים רק להתארך. המבנה של בית-פזמון לא חייב אותו, והוא העדיף בתים ארוכים ופזמונים נדירים. לא היתה לו בעיה לסלול מעקפים קטנים וגדולים בתוך השירים שלו, מעין "לחנים בתוך לחנים" שיאפשרו לו לשיר את כל מה שהוא כתב, בלי לוותר על פסיק. בקיצור- היכולת לחלץ מהבוב-דילן-דה-לה-שמאטע הזה להיט רדיו נורמלי היתה נמוכה מאד. ובלי להיט רדיו קצת קשה למכור תקליטים, כידוע, מה שאומר שהאמת האמנותית של ברוס ספרינגסטין היתה הבעיה הכי גדולה של חברת התקליטים שלו.

ספרינגסטין כתב, בשלב ההוא של חייו, מספיק שירים עבור אלבום כפול. אלה שלא יצאו באופן רשמי עשו את דרכם לאוסף המרובע Tracks שיצא ב 1998. בהקדמה לאוסף ההוא כתב ספרינגסטין: "האלבומים שהקלטתי הפכו לסדרה של בחירות- מה לכלול, מה להשמיט? ביססתי את החלטותי על נקודת המבט היצירתית שלי של אותו הרגע- הנושא בו ניסיתי להתמקד, משהו מוזיקלי או רגשי שניסיתי להביע". במקרה של The Wild, The Innocent, and the E Street Shuffle, ספרינגסטין השמיט שירים שלמים ומצויינים על מנת להתמקד בניו ג'רזי העיר, על מדרכותיה, גיבוריה היומיומיים, וההבל העולה מהמדרכות שלה.

ספרינגסטין ממש שואב אל תוך העט שלו את רחובות ניו ג'רזי, ופורס אותם מחדש בשורה של שירים- לא, סרטים קטנים ועמוסי פרטים: את ימי הקיץ הוא חוגג עם קרנבל הרחוב הגדול, הצבעוני, החם והסקסי של שיר הנושא, וגם עם חגיגה שכונתית לרגל השיבה הביתה של קיטי ("Kitty's Back"), זאת שהתחתנה עם איזה חתול רחוב עלוב, הבינה את גודל הטעות שעשתה, וחזרה אל זרועותיהם הצוהלות של החברים הישנים. כשהלילה יורד על העיר והמדרכות פולטות את חום היום, ספרינגסטין מפנה את הזרקור אל עבר הקרקס של "ווילד בילי", ומתבונן בנימה משועשעת/מהורהרת ואמפתית בכל האנשים המעוותים לכאורה, והאנושיים לגמרי. העיבוד המוזיקלי הקברטי הופך את מנוחת העמלים שלהם להצגה בפני עצמה.

ב "Incident on 57th Street" הוא מתחיל בתיאור יבש, עובדתי, של הגיבור והסביבה: ג'וני "הספרדי" שמגיח, חבול וחבוט, מהביבים, ומתנהג כמו כל ערס מצוי: שורק לבחורות, מתגרה בסרסורים, מוכן לעוד סיבוב של קיום חסר תכלית. ואז, כשספרינגסטין מכניס לתמונה את ג'יין "הפורטוריקאית", מתחיל מעשה החסד: הוא מאיר את רומיאו ויוליה שלו באור רך, ומנתק אותם מהקרקע האפורה של המציאות. למשך 7 דקות ספרינגסטין הוא המלאך השומר שלהם, מוודא שסיפור האהבה שלהם יהיה הכי רומנטי שאפשר. וכשמגיע הסוף הטראגי הבלתי נמנע, ספרינגסטין לא מנחית אותם אל הקרקע, אלא מעלה אותם השמימה בסערת גיטרות, כי לסיפור כזה לא מגיע להימוג סתם ככה אל קרקע המציאות.

ואם ב "Incident on 57th Street" ספרינגסטין הוא מספר הסיפורים, הרי ב"(Rosalita (come out tonight" ספרינגסטין הוא הגיבור האולטימטיבי, והחיים הם רוק'נ'רול: הוא יורה את עצמו אל תוך השיר, מפתה את רוזי לצאת מהבית מול עיניהם המשתאות של הוריה, מושך אותה כמו פרפר אל האש, מסביר לה ש "We're gonna play some pool/ skip some school/ act real cool/ stay out all night", מצמיד אותה אליו, וממריא איתה אל על, רכוב על הגיטרה שלו, הרחק מאביה המיושן וחסר המושג, שלא מבין שבתו היקרה הולכת להיות זוגתו של כוכב הרוק הכי גדול בעולם. הרוק'נ'רול מעולם לא היה רומנטי יותר וחסר דאגות מאשר בשיר הזה.

אורבני ככל שהאלבום הזה נשמע, ספרינגסטין מרווח את הדחיסות עם שני שירים:  "New York City Serendae" כשמו כן הוא: סרנדה של עשר דקות, משב רוח נעים בחצות של ליל ירח מלא, שיר אהבה שאורג פסנתר, גיטרות אקוסטיות, ומיתרים, והופך את מנהטן האורבנית לתפאורת רקע עבור בילי וג'קי, שהמחר שלהם איננו ידוע, אבל ההווה שלהם, במושב האחורי של הקאדילאק, כאילו כותב את השיר הזה מעצמו.

 "(4th Of July, Asbury Park (Sandy" גם הוא משב רוח, אבל המיקום הפעם הוא הטיילת של חוף ג'רזי. ספרינגסטין הוא לא הטיפוס שיתהלך יד ביד עם נערתו ויבהה בזיקוקים של חגיגות יום העצמאות. הראש תמיד עובד, המילים הופכות למשפטים, והטיילת והעיר מתממשים שורה אחר שורה: נגני הרחוב בטיילת, הנערים בקזינו שרוקדים עם חולצות פתוחות כמו מאהבים לטיניים, נערים אחרים במרדף תמידי אחרי נערות מתוחכמות מהם, מדאם מארי שהשוטרים עצרו כי היא "יודעת את העתיד טוב יותר מהם". כל זה ממוסגר בנוף העירוני כפי שנראה מהטיילת, משמש כתפאורה עבור זוג האוהבים, מלווה בגיטרות נעימות ואקורדיאון רומנטי. אבל ליבו של השיר הוא ריאליזם מפוכח, הבנה שההילה שכאילו שומרת על שניהם היא זמנית ושברירית, יכולה להיעלם כבר בבוקר שלמחרת.

האלבום הזה הוא המכונית החבוטה, הקלאסית, שברוס ספרינגסטין כל כך אוהב: כשדוושת הגז לחוצה עד הסוף והתאוצה בשיאה ספרינגסטין והדמויות שלו נמצאים על גג העולם ממש. אבל כשמאטים לרגע והנוף כבר לא חולף בסערה מול העיניים אפשר לראות את התפרים שמחברים את חלקי החיים היומיומיים, ולהרהר גם על יום המחרת, ולא רק על ההנאה של הרגע. בשלב הזה של הכתיבה שלו, ספרינגסטין מעדיף במובהק את הצד הרומנטי, האמפתי, של הדמויות שהוא כתב ויצר.

למרות מצויינותו של האלבום, ספרינגסטין לא המשיך בכיוון המוזיקלי שלו: הוא למד להדק את המוזיקה שלו ולכתוב שירים ידידותיים לרדיו, אבל לקח איתו להמשך הדרך את היכולת לכתוב ולעבד שירים "גדולים",בנפח הצליל שלהם ומלאי תנופה. הצילום האחורי של עטיפת האלבום מציג את ספרינגסטין והאי סטריט באנד, הלהקה שתלווה אותו מעתה והלאה. הלהקה עתידה לעבור כמה שינויים פרסונליים לאחר האלבום הזה, אבל למשך 47 דקות זאת להקת הרוק'נ'רול המושלמת: ויני "מד דוג" לופז מתופף כמו הכינוי שלו, ונעזר בגארי טאלנט, סלע יציב של נגינה בבאס. דני פדריסי מנגן קלידים, ואקורדיאון, ופסנתר, וכל מה שספרינגסטין מבקש ממנו. דייויד סאנקשיוס מפליא לנגן פסנתר ואורגן, ומשאיר נעליים גדולות מאד למי שיחליף אותו בקרוב. קלארנס "ביג מן" קלמונס הוא נגן הסקסופון האולטימטיבי של כל להקת רוק שהיא, בטח ובטח של האי סטריט באנד. מנצח על התזמורת ומנגן גיטרות הוא ברוס ספרינגסטין, "הבוס", רומנטי, הומאני אופטימי, התסריטאי והבמאי של 7 סצינות עמוסות פרטים שמתחברות לכדי אלבום נפלא אחד.

סוף.

שמים בהירים, עתיד מזהיר

U2- Under a Blood Red Sky- 1983

(מתוך הפרוייקט הפיקטיבי Eighties revisited)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזו

א. U2 עוד יהיו גדולים יום אחד. זה ברור לכל מי ששומע אותם ברדיו, או שקונה את התקליטים שלהם.

בינתיים הרדיו משמיע בתדירות גבוהה את ''Pride'' הצעקני שלהם לצד להיטים נוספים מקיץ 1984, כמו ''Slave to love'' של בראיין פרי, “Life In a Northern Town” של Dream Academy, או ''Big In Japan'' של אלפאוויל, אבל פה ושם אפשר לתפוס שיר נוסף ברדיו, “The Unforgettable Fire” שמו, וגם הוא של U2. אפילו ילד בן 12 מזהה בשיר הזה איכויות שלא קיימות בלהיטי רדיו אחרים מהשנתיים האחרונות.

לט' יש קסטה של U2. זאת הופעה חיה בשם Under a Blood Red Sky. אין שם את השירים מהרדיו אמנם, אבל ט' מסביר ברוב חשיבות ש-U2 מאד גדולים באנגליה, ובכל מקרה הם בוודאי עדיפים על אלפאוויל, או מי-שזה-לא-יהיה ששר את ''Suzanna''. קשה לי להגדיר את המוזיקה שלהם, שלא דומה לפופ הרדיופוני המקובל, אבל יש שם אלמנטים של אנרגיה ושל תשוקה, שלא מתחברים אצלי למשהו מוגדר. רק עוד כמה שנים אדע לתת לזה שם: ''רוק''.

וקיץ 1984 הוא קיץ שנחרט בזיכרון: תקופה מתוקה וחסרת דאגות. השמים כחולים, ללא אף ענן; מזג האוויר, בישוב שליד ירושלים - חם, יבש, ונקי. העתיד- תיכון, צבא, חיים- רחוק ולא נמצא בתודעה. העבר קצר ולא חשוב, ההווה מתוק ואינסופי. ופס הקול של ההווה הזה הוא הקסטה של ט'- Under a Blood Red Sky של U2.


ב. נוסטלגיה היא דבר מבורך, והיא קצה החוט שהוביל להאזנות חוזרות לאלבום הזה, שם נחשפת U2 כטריו רוק תוקפני, יחד עם זמר אקסטטי, בעל קול חזק ומצוין. בדיעבד כל מה שאמור היה לפעול נגד האלבום הזה פועל לטובתו: חברת התקליטים של הלהקה תיכננה אלבום ביניים בין 2 אלבומים "אמיתיים" (War ו-The Unforgettable Fire), אבל יצא להם האלבום הטוב ביותר של U2 מהתקופה הראשונה שלהם, לפני בראיין אינו והמגה-הצלחה, אלבום שמשלב בצורה מושלמת סינגלים (“Sunday Bloody Sunday”, ''New Year’s Day'', ו ''I Will Follow''), קטעי אלבום מובהקים (''Gloria'' ו-''11 O’clock Tick Tock'') וגם בי סייד מצוין אחד (''Party Girl''). הפורמט - מעין EP מורחב/מיני אלבום- הופך את האלבום למהודק, ללא נפילות או עומס יתר. גם החיבור של קטעים מהופעות שונות לאלבום אחד, כאילו אמרו מנהלי הלהקה ''הבה נזרוק למעריצים איזו עצם, כדי שלא ישתעממו בינתיים'' עושה רק טוב. כל קטע מוציא מהלהקה את המיטב: אם זה ''Gloria'' הפותח, שעושה רושם שנשלף מאמצע ההופעה ומוצא את בונו בשיא האקסטזה, מפרגן לאדם קלייטון ול-The Edge, ואם זה ''40'' האנמי, שהופך באלבום הזה להמנון הופעות סוחף. ''I Will Follow'' גדול ועצום, וכשבונו שר ''It's cold outside, It gets so hot in here'' בפתיחת ''11 O’clock Tick Tock'', עוברות בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

בנוסף לכל זה יש באלבום הזה אלמנט שנראה מנוגד לכל ההוויה של U2: צניעות. הצניעות לא נובעת מהלהקה אלא מהנסיבות: בהעדר היכולת להעתיק את סאונד האולפן העשיר והתוקפני אל ההופעות, נאלצת הלהקה לנגן רק עם מה שארבעת חבריה יכולים לספק. כך נעלם לו הכינור הגרנדיוזי של ''Sunday, Bloody Sunday'', וכך נאלץ The Edge לנגן את הפסנתר הפותח ב ''New Year’s Day'', ומיד אחר כך לשוב אל הגיטרה האגרסיבית שלו. בונו עצמו מרגיש כנראה קצת מאוים מגודל הנסיבות, ומקדים ל-''Sunday, Bloody Sunday'' את המשפט:''There has been too much talk about this song. This song is not a rebel song. This song is Sunday, Bloody Sunday''. בשלב הזה של הקריירה, U2 מעדיפים לתת למוזיקה לדבר. ועדיין אפשר למצוא רמז שינבא את העתיד המוזיקלי/מסחרי של הלהקה: מתוך כל הליריקה שבונו כתב עבור הלהקה, הוא החליט לשלוף מתוך ''New Year’s Day'' את המשפט האפוקליפטי ''Under a Blood Red Sky'' ככותרת לאלבום הזה, משל היה מדובר בנבואה של שואה גרעינית לפחות, ולא באוסף אנרגטי ומלהיב של ביצועים חיים.

ג. השמיים של U2 רחוקים מלהיות אדומים: הם כחולים ובהירים, ללא טיפת ענן. העבר- לא באמת חשוב. העתיד- יכול להיות רק טוב, וההווה נפלא באופן אינסופי וממלא את כל ההוויה של הלהקה. יום אחד הם עוד יהיו גדולים. באמת.

מפרק, אבל לא מרכיב מחדש הפעם

Steely Dan- Pretzel Logic 1974

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

הקדמה

אני בטוח שיש לא מעט אנשים שלא מסוגלים לשמוע מוזיקה מסוימת. הכוונה היא לא לז'אנרים/מוזיקאים שהם פח בהגדרה (ג'סטין ביבר וכדומה), אלא למוזיקה שנחשבת "איכותית" או "מוערכת", ושאנשים פשוט לא מסוגלים לשמוע אותה, תהיה הסיבה אשר תהיה.


הרתיעה פנים רבות לה: זאת יכולה להיות סיבה טרגית במיוחד, אבל זאת יכולה להיות איזושהי אנקדוטה. לאיזו מן הקטגוריות נופל האלבום הזה? קראו ותדעו

בייגל גורמה עם מולי שפירא

זה היה באיזה בוקר, קרוב לוודאי בדרך לעבודה. האזנתי לרדיו, ולא למוזיקה שלי. התכנית הייתה, קרוב לוודאי, תכנית הבוקר של בועז כהן. השיר שהחל להתנגן היה מבטיח מאד. זה היה "Rikki Don't Lose That Number" של סטילי דאן.

סטילי דאן היה עבורי אחד מההרכבים האלה שאני מכיר בקיומם, אבל לא מכיר אותם. יש רגעים שבהם אסימון נופל, ואתה מבין שמוזיקה מצוינת מחכה לך ממש מעבר לפינה, גדולה עגולה וטעימה. רק להרים ולנגוס. זה בהחלט היה המקרה: הבאס העגול, הפסנתר המלודי והמלא, הלחן שהתפתח והתפתל בצורות שלמדתי להעריך עם השנים.

סטילי דאן! איזו להקת גורמה זאת. הרכב אינטליגנטי, אינטלקטואלי, מוזיקלי. האזנה ללהקה כזאת גורמת לבנאדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. אם ברוס ספרינגסטין מציע לגיבוריו (ולמאזיניו) גאולה דרך מכוניות חבוטות על כביש מהיר, בדרך מסמולטאון ג'רזי לעולם הגדול, הרי שסטילי דאן הציעה לאיש ההייטק חובב המוזיקה גאולה דרך הדימוי- אני לא באמת נוסע לבנין בן 7 קומות, לקיוב מס' 655 בפורד פוקוס ליסינג. השיר הזה הוא הפסקול של הנהיגה שלי באאודי A3 (או Q3, או Z3, או כל 3 ששייך ליצרנית מכוניות גרמנית בעלת תדמית יוקרתית), חותך דרך הכבישים אל עבר ההווה המצליח, הנקי והמדויק שלי. מלצר! עוד יין בבקשה.

סדרה של פעולות פשוטות בערב הביאה את האלבום Pretzel Logic מ 1974 אלי, להאזנה. השיר הראשון הוא כמובן "Rikki Don't Lose That Number", ומשם, אני בטוח, הדרך היא רק למעלה.

יום למחרת, בועז כהן מפנה את מקומו לאלבום במערכת של האוטו. שיר אחרי שיר, השמש מאירה יותר מכרגיל. הציפורים עליזות יותר מבדרך כלל. מוזיקה היא דבר כל כך נפלא כשהיא ננעלת על המאזין הנכון, בזמן הנכון.

אחד הדברים העקרוניים באלמנט ההפתעה הוא החד פעמיות שבו. קשה מאד לשחזר באופן מלא ונאמן את הפעם הראשונה שבה הופתעת ממשהו. ורצועה מס' 5 באלבום תפסה אותי בחתיכת הפתעה, אני מודה. "East St. Louis Toodle-O" קוראים לה, והיא בכלל קטע של דיוק אלינגטון. את כל זה אני יודע עכשיו, אבל כשהקטע התחיל להתנגן באוטו, הדבר היחיד שמילא את כל ישותי היה "בילוי נעים, עם מולי שפירא".

יש תכנית כזאת, ביום שישי בבוקר, בגלי צהל, וזאת נעימת הפתיחה שלה. מולי שפירא, איש רדיו ותיק, מלהג על ענייני השבוע עם שורה של אנשים בעלי סקס אפיל דומה לשלו- אריה מליניאק למשל. תפלות רדיופונית, מואזנת ע"י אנשים שאתה מקווה שלא תפגוש אי פעם, אבל הנה הם, ואתה, ונעימת הפתיחה הירחמיאלית של התכנית, שמסתבר שהיא קטע מוזיקלי של הרכב אנין ואיכותי, או ככה לפחות סיפרו לי. מה לי ולתכנית שלו? כלום, כמובן. זה רדיו שפתוח בימי שישי בבוקר במקומות שבהם אתה מעדיף לא להיות- מספרות, בסיס צבאי, באוטו בדרך לשוק עם אבא שלך. כל מיני כאלה. מי רוצה לשמוע את מולי שפירא בשישי בבוקר? או בכל יום אחר? מי זה אריה מליניאק, והאם הרשויות מודעות לכך שהוא מסתובב חופשי ועוד עם מיקרופון? מנהרת זמן נפערה תחת הרכב שלי, פורד פוקוס שהפכה לפורד אסקורט. ריח של עובש מילא את נחירי. עובש פוליטי, עובש מוזיקלי. אריה מליניאק התקרב אלי, סנטרו מקדים את גופו ב 10 ס"מ לפחות...

העברתי בחדות לרדיו. בועז כהן שידר, לא זוכר איזה שיר. ניגבתי את הזיעה מהמצח. הרכב התנהל בעצלתיים בדרך למקום העבודה. היה מעונן. סתם יום רגיל וממוצע. פתחתי קצת חלון, לנשום אוויר. ציפור לא צייצה.

עכשיו, אפשר להגיד- מה אתה עושה ענין? כולה קטע אחד באמצע אלבום מצוין, וקומץ אסוציאציות פרטיות שלך. פשוט תעביר רצועה, או אפילו יותר טוב בעידן הדיגיטלי של היום- תמחק את הקטע מהתיקייה. לא חבל על להקת הגורמה המעולה הזאת?

אבל אני לא יכול. אני איש של אלבומים. קטיעה של קטע מאלבום כמוה כקטיעת איבר מגוף, ואני נגד קטיעת איברים באופן עקרוני. חוץ מזה, גם אם אעשה את זה, אני עדיין אדע שיש קטע כזה, נעימה כזו, באמצע האלבום. היא קיימת. היא שם בחוץ, וגרוע מכך- היא מייצרת מכנה משותף ביני ובין מולי שפירא. וזה קצת יותר מדי עבורי, אני חושש.

מעולם לא התקדמתי עם האלבום הזה, או עם הלהקה הזאת. שמעתי שהם אחלה, ומעולים, ואיכותיים מאד. אני מאחל לכל חובבי הלהקה חיים ארוכים ומלאי שמחות, מוזיקליות ואחרות. ושמולי שפירא לא יבוא לכם בחלום. או מליניאק.


(כדי לסיים בטעם טוב, הנה השיר הבאמת מצוין שהתחיל את כדור השלג הזה)

צללים, מלאכים ושדים

DAVID SYLVIAN - SECRETS OF THE BEEHIVE

1987

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

א. "ספטמבר שוב כאן"

"השמש זורחת הרחק מעל.
צלילים של צחוק,
הציפורים עטות
על צלבים של כנסיות מאובקות.
'אנחנו מאוהבים' אנחנו אומרים,
אך מייחלים בחשאי לגשם.
לוגמים קולה, משחקים.

ספטמבר שוב כאן
ספטמבר שוב כאן"

(David Sylvian, September, 1987)

מקור:

http://www.allthelyrics.com/lyrics/david_sylvian/s...


הקשיבו לשיר הזה . דקה ועשרים שניות בסך הכל. סילביאן משרטט תמונה יפה, עדינה, עם שברי תנועה, או תנועה מרוחקת, או סתמית. הפסנתר והמיתרים מעניקים תחושה נוסטלגית, מנחמת.

את העננים אפשר לראות בתמונה גם אם הם לא מאוזכרים מפורשות. בכל זאת, ספטמבר כבר כאן, שוב. אבל הקתרזיס מגיע מחוץ לשיר, מחוץ לתמונה, כשהגשם יבוא, ינקה, יהפוך את האוויר לצלול, ואת הסתמי למוחשי.

ב. שמש שוקעת, כנפיים נפרשות

"September" פותח את האלבום The Secrets of the Beehive שהוציא דייויד סילביאן ב 1987. השמש הרחוקה, הגשם הנכסף, הם ישמשו כנבואה שמגשימה את עצמה בהמשך. סילביאן משרטט, בשירי האלבום, אוסף של תמונות אפלוליות שמושכות את המאזין אל תוכן. לקראת סופו של האלבום יאזכר סילביאן תקופה נוספת של השנה, בשיר "Let the Happiness In" . ספטמבר מעולם לא נראה רחוק יותר:

The cold December sun
A cold that blisters
The hands of a
Working man wasted

עשרה שירים, שלושים ושמונה דקות ועוד עשרים שניות, במהלכן מביט סילביאן למאזין ישר בעיניים. קולו נמוך וצלול. הדרמה שבקולו מאופקת. השירים האיטיים, הקודרים, מעולם לא היו מלאי חיים יותר.

האלבום מאוכלס בצללים, מלאכים, שדים, כולם נעים לאור הירח, מתנהלים בטבעיות בין רוח לגשם. סילביאן שולט בהם ביד בוטחת, מפיח בהם חיים דרך השירים, מוליך אותם בשבילים שהוא סלל. לעתים הוא משחרר אותם (או שמא הם משתחררים לו?), אבל הוא חוזר לאחוז בהם בזמן, מסיים לתאר תמונה אחת, ועובר אל הבאה.

סילביאן כותב על (ואת) דמויות אפלות- רוצח סדרתי, אישה מוכה. הוא מטייל בשיריו בסביבה אורבנית מחוספסת, קשת יום (ולילה), ברציפי הנמל הריקים. הוא רואה רוחות רפאים של לוחמים ואבירים, של ספינות טרופות. אבל הוא לא מאבד את האמונה בכוחה של המוזיקה להתעלות מעל המציאות והסיוטים. את החסד שלו מבטא סילביאן בלחנים המלודיים והעיבודים העשירים. ראוי לציין את האישה המוכה ב "When Poets Dreamed of Angels", ואת האם והילד ב "Mother and Child" שמחכים לאב/בעל שיחזור משדה הקרב.

מוזיקלית, האווירה של האלבום נוצרת בעיקר דרך סאונד דומיננטי של קלידים שנעים בין המלודי למופשט. מבין כל הנגנים והכלים שמשתתפים באלבום ראוי לציין את הפסנתר המאופק של רוישי סקאמוטו שאחראי גם על עיבודי המיתרים, הבאס הבשרני של דני ת'ומפסון שמעניק משענת למאזין החדש ולמאזין הוותיק. דייויד טורן, פיל פאלמר ומארק איישם, שלושה נגנים מקצועיים עם רקע ג'אזי, מספקים את המגע הנכון שלהם בנגינה משוחררת על גיטרות חשמליות ואקוסטיות (טורן, פאלמר), וכלי נשיפה שמעניקים אור לחלק מהשירים (איישם).

ספטמבר עבר ביעף. הוא מונח עכשיו בתוך אלבום מבריק, חד, מכשף, ששואב את המאזין לתוכו בכל עונה של השנה, בכל שעה, בכל מזג אוויר. התחושה בסופה של האזנה לאלבום הזה היא לא של סיוט או של קדרות, אלא דווקא נחמה גדולה, משום שהמוזיקה מצליחה לגבור על הסיוטים, להאיר את הצללים, להכיל את השדים.

רחמים על פני תהום

הקדמה

להופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן הלכתי לבד. רציתי לשמור את החוויה הזו לעצמי, מבלי שאצטרך להקדיש קשב ותשומת לב למה שאנשים אחרים מרגישים וחושבים. 

ההופעה היתה מעולה, למרות המיקום המחורבן. דילן היה בפורמה, והשאיר אותי רעב למוזיקה שלו (בדרך כלל, אחרי הופעה של מוזיקאי, אני חש מעין "שובע מוזיקלי", ורצון לפסק זמן שאחריו אפשר אני יכול להתחיל מחזור חדש עם המוזיקאי הזה). השירים שדילן ביצע כיסו, פחות או יותר, את כל משעולי הקריירה שלו, אבל השאירו את בציר שנות השמונים בחוץ. הכוונה היא בעיקר לשני האלבומים שנחשבים כ"שווים משהו" מאותו עשור- Infidels מ 1983, ו Oh Mercy מ 1989. השני מביניהם כבר היה אצלי באוטו, וכשהתחלתי לנסוע בדרך חזרה הביתה, הכנסתי אותו אל המערכת.

הוא לא יצא משם למשך משהו כמו שבועיים.

****************************

"הלהט נעלם, והגפרור נשרף לגמרי. תפקדתי על טייס אוטומטי, יוצא ידי חובה (...) הבעיה היתה שאחרי כל כך הרבה זמן שהסתמכתי על אינסטינקט ואינטואיציה, שתי הגברות האלה הפכו לעופות דורסים ומצצו את דמי עד הטיפה האחרונה." (בוב דילן, כרוניקות. תרגום: ירון פריד).

כמה פעמים יכול מוזיקאי לצלול לתהום ואחר כך לעלות שוב לפיסגה? בוב דילן כבר חווה מחזוריות כזו בתחילת שנות השבעים: שלוש שנים של בלוק יצירתי והתקוטטות עם חברת התקליטים שלו הסתיימו ב 1974 באלבום Planet Waves שהוקלט עם ה Band המיתולוגית, אותה להקה שאיתה הופיע דילן באמצע שנות השישים בהצלחה גדולה, ושסיפקה לו את החבל הארוך שבעזרתו טיפס ועלה לעבר 5 שנים פוריות נוספות בקריירה שלו.

שנות השמונים, לעומת זאת, כבר היו סיפור אחר: בתחילתם היה דילן בעיצומו של תהליך חיפוש עצמי, כשהוא מזגזג בין נצרות ליהדות. מוזיקלית, היה נדמה לרגע אחד שכוחו של האריה עדיין במותניו עם האלבום Infidels מ 1983. אבל הקסם שהוכיח את עצמו 10 שנים לפני כן לא עבד בתקופה שבה המוזיקאי הפופולרי והחשוב ביותר של תקופתו היה מייקל ג'קסון. דילן נזרק הצידה, לא רלוונטי, מנסה למצוא השראה בשיתופי פעולה עם תלמידים מובהקים שלו (מארק קנופפלר, טום פטי, האי סטריט באנד של ספרינגסטין) או להיעזר בחברים ותיקים (הגרייטפול דד), רק כדי לשמוע צליל שטוח וחלול בקצה. "בוב דילן באייטיז" הוא מונח עם קונוטציות שליליות גם לחובבי דילן וגם לסתם חובבי מוזיקה. כפי שמראה הציטוט מ"כרוניקות", גם לדילן עצמו ישנן כמה תובנות על התקופה הרעה ההיא.

התהום הפעם היתה עמוקה יותר מאשר בפעם הקודמת, והיציאה ממנה היתה איטית ומהוססת יותר. סוף העשור ההוא סימן מגמה חיובית יותר, מסחרית ואומנותית, עבור מוזיקאים ותיקים, ודילן מצא את עצמו מקליט עם המפיק דניאל לנואה, ומסיים עם האלבום Oh Mercy בחנויות. עשרים וכמה שנים לאחר שיצא נכנסתי לאחת החנויות (הוירטואליות, פועל יוצא של התקופה), רכשתי אותו, והאזנתי לו פעם אחר פעם. ותוך כדי שאני מאזין, ומפנים, מפרק את האלבום למרכיביו ומרכיב אותו בחזרה ליצירה שיש לה משמעות עבורי, היתה לי תובנה אחת שחזרה בכל האזנה: בוב דילן מצא (מחדש?) את הנשמה שלו.

זאת הדרך שבה הוא שר, קודם כל. מטעין את הטקסטים החכמים והעמוקים שלו ברגש: ב"Ring Them Bells" הוא נמצא בעמדה אהובה עליו, של המתבונן מהצד, מסתכל על אנשים, על הזדמנויות שלא יחזרו, על העבר שהוחמץ ועל העתיד הבלתי נמנע. האורגן מעניק גוון כנסייתי ללחן, ופעימות ליבו של דילן נשמעות היטב לאורך השיר: הוא זונח את העמדה הקרה, השכלתנית, של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה ושמע הכל. הוא נשמע אמפתי, נרגש, מכיל בתוכו את כל האנשים שעוברים על פניו במהלך השיר, על הפגמים והטעויות שהם נושאים איתם. דילן מצליח להיות אמפתי מבלי להיות מתנשא, כואב מבלי להטיף. דילן הולך לאורך השיר על חבל דק, ובסופו, על קרקע בטוחה, הוא מדליק ניצוץ של חמלה.

וכשם שהוא אמפתי ב"Ring Them Bells" כך הוא תקיף ב"Political World": סוער וגועש, יורה מטאפורות ומשפטים קולעים כמו פעם, חוצה בסערה את העולם כשהוא סופג את כל הניואנסים של אירוניה ואי צדק, ובו בזמן מצליח להתנשא מעל המתרחש ולנסח באופן מדויק את מה שהוא חש, מכריח את המאזין להתאמץ ולהכיל את כל הניואנסים שנקלטו במכשיר ההקלטה הרגשי המשוכלל שלו. גם הלהקה שמנגנת איתו נמתחת עד לקצה, ומספקת ליווי מהיר, תקיף ומדויק של רוח הסערה שהיא בוב דילן.

במקומות אחרים דילן עצמו נמצא במרכז, מהדהד את כל המחשבות, הרגשות והפחדים ששוכנים אלה לצד אלה בתוך נשמתו: ב ""Where Teardrops Fall הוא מעביר במדויק את תחושת המיצוי העצמי והמבוי הסתום אליו הוא נקלע. ב "What Was It You Wanted", הוא בוחר להתעמת עם עצמו באופן ישיר: מתבונן במראה ולא מזהה את הדמות שמשתקפת בה, מנסה לשווא להיזכר מה זה הדבר שמניע אותו, מה הביא אותו עד הלום. שואל "Are You Talking to Me?" אבל משאיר את השאלה תלויה באוויר, רטורית. את מה שלא עושה הטקסט עושה המוזיקה: ככל שדילן נכשל במציאת תשובות, כך, אינסטינקטיבית, הוא נאחז במפוחית שמאפשרת לו לגעת בעבר החמקמק, ולהפיק צלילים מוכרים, מנחמים. ב "Most of the Time", דילן הוא הגבר הנעזב, הבודד, שמנסה לשכנע את המאזין שהכל בסדר גמור, רוב הזמן, שהוא התגבר יפה מאד על פרידה כואבת במיוחד, אלא שהוא נשמע כאילו הוא נמצא בדיוק בחלק השני של הזמן, זה שעל סף התהום.

על האלבום הזה, כאמור, עבד דילן יחד עם המפיק המוזיקלי דניאל לנואה. לנואה, שחתום על כמה מהיצירות המוזיקליות היותר "מופקות" של שנות השמונים (So של פיטר גבריאל, The Unforgettable Fire ו The Joshua Tree של U2) תופר עבור דילן חליפה מוזיקלית שמתאימה למידותיו: עיבודים מהודקים ומבוססי גיטרות, נגינה "חיה" באולפן מאולתר בניו אורלינס, צליל אינטימי וחם שמשרת את ההתבוננות הפנימית שדילן בחר להישען עליה באלבום הזה. לעיתים מגדיר לנואה את אופיים של השירים על ידי בחירות מוזיקליות נבונות: "Disease Of Conceit" מכיל טקסט שנשמע כמו הטפה, מעין שריד לפונדמנטליזם הנוצרי של דילן מתחילת העשור, אבל לנואה מצליח להוריד את דילן מהדרך-ללא-מוצא הזו ע"י ליווי מוזיקלי מינימלי שגורם לשיר להישמע כאילו הוא מבוצע בכנסיה קטנה עם קהל מועט, אולי רק הנגנים עצמם. וכך, במקום להישמע שטחי, השיר מקבל את הגוון האמפתי, האנושי, שקיים בכל שירי האלבום. וכשם שלנואה מונע משיר ליפול, כך הוא גם מרומם שיר אחר, את "What Good Am I?" עם ליווי חם ומנחם של דובורו ופסנתר שמנהלים דיאלוג עם הטקסט המיואש של דילן, נותנים את הטון, ומזכירים לדילן ולמאזין שבסופו של דבר ישנה נחמה, גם אם היא לא מנוסחת במילים, אלא במוזיקה.

כאמור, החומרים שמהם עשוי האלבום הזה הם התבוננויות של בוב דילן- הן פנימה, אל תוך עצמו, והן בעולם ובמשוגותיו. אבל האלבום הזה מכיל עוד אלמנט אחד, כלי מסורתי של דילן: בלדה. לדילן יש מוניטין רב שנים של מספר סיפורים, ולכן לא מפתיע שהסיפור שב "The Man in the Long Black Coat" הוא אחד מפסגות האלבום הזה: ארבע וחצי דקות עוצרות נשימה, דרמה אנושית בתוך דרמה מוזיקלית, מאזין שמוצא את עצמו מרותק לסרט על בחורה שעוזבת את הבית. הביטלס כבר כתבו על זה ב "She's Leaving Home" שלהם, ודילן מתכתב עם היצירה ההיא (אני חושב שזה לא מקרה שהלחן בנוי על מקצב הוואלס, בדומה לביטלס) , תוך שהוא ממקם את הסיפור בליל קיץ חם ומלא רוחות. נדמה כאילו הבחורה נשאבה, ללא יכולת התנגדות, לזרועותיו של הזר המסתורי במעיל השחור הארוך. באופן מפתיע, ולמרות הטונים המאיימים כביכול, הזר עם המעיל מציע איזושהי תקווה, חיים טובים יותר מאשר עיירה קטנה וציורית, שכן "People don't live or die, people just float", מזכיר לנו דילן, ויתכן שהוא מעניק לבחורה הזו, וגם לעצמו, איזו טלטלה שתחזיר אותה (ואותו) לחיים.

Oh Mercy לא היה האלבום שהניע מחדש את הקריירה של דילן. נדרשו לו עוד 8 שנים ואלבום מופת אחד, Time Out of Mind, על מנת להתחיל את השלב הנוכחי של הקריירה המוזיקלית שלו, שנמשך מ 1997 ועד היום. עם זאת יש באלבום הרבה יסודות מוזיקליים שיופיעו בשלב הבא של הקריירה הדילנית- אם זה סאונד הגיטרות הלא מעודכן והלא מתחנף, ואם אלו האמריקנה והבלוז כנקודות מוצא מוזיקליות. מהסשנים שהולידו את האלבום הזה נוצרו עוד לא מעט שירים מצוינים, שדילניסטים מכירים היטב, ושניתן למצוא ב"סדרת הבוטלגים" המצוינת. אבל כוחו של האלבום הזה הוא במיקוד שלו, באמירה המדויקת והמגובשת שיש בו, אמירה שהיא כל כולה תוצאה של האינסטינקטים והאינטואיציה של בוב דילן.