רחמים על פני תהום

הקדמה

להופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן הלכתי לבד. רציתי לשמור את החוויה הזו לעצמי, מבלי שאצטרך להקדיש קשב ותשומת לב למה שאנשים אחרים מרגישים וחושבים. 

ההופעה היתה מעולה, למרות המיקום המחורבן. דילן היה בפורמה, והשאיר אותי רעב למוזיקה שלו (בדרך כלל, אחרי הופעה של מוזיקאי, אני חש מעין "שובע מוזיקלי", ורצון לפסק זמן שאחריו אפשר אני יכול להתחיל מחזור חדש עם המוזיקאי הזה). השירים שדילן ביצע כיסו, פחות או יותר, את כל משעולי הקריירה שלו, אבל השאירו את בציר שנות השמונים בחוץ. הכוונה היא בעיקר לשני האלבומים שנחשבים כ"שווים משהו" מאותו עשור- Infidels מ 1983, ו Oh Mercy מ 1989. השני מביניהם כבר היה אצלי באוטו, וכשהתחלתי לנסוע בדרך חזרה הביתה, הכנסתי אותו אל המערכת.

הוא לא יצא משם למשך משהו כמו שבועיים.

****************************

"הלהט נעלם, והגפרור נשרף לגמרי. תפקדתי על טייס אוטומטי, יוצא ידי חובה (...) הבעיה היתה שאחרי כל כך הרבה זמן שהסתמכתי על אינסטינקט ואינטואיציה, שתי הגברות האלה הפכו לעופות דורסים ומצצו את דמי עד הטיפה האחרונה." (בוב דילן, כרוניקות. תרגום: ירון פריד).

כמה פעמים יכול מוזיקאי לצלול לתהום ואחר כך לעלות שוב לפיסגה? בוב דילן כבר חווה מחזוריות כזו בתחילת שנות השבעים: שלוש שנים של בלוק יצירתי והתקוטטות עם חברת התקליטים שלו הסתיימו ב 1974 באלבום Planet Waves שהוקלט עם ה Band המיתולוגית, אותה להקה שאיתה הופיע דילן באמצע שנות השישים בהצלחה גדולה, ושסיפקה לו את החבל הארוך שבעזרתו טיפס ועלה לעבר 5 שנים פוריות נוספות בקריירה שלו.

שנות השמונים, לעומת זאת, כבר היו סיפור אחר: בתחילתם היה דילן בעיצומו של תהליך חיפוש עצמי, כשהוא מזגזג בין נצרות ליהדות. מוזיקלית, היה נדמה לרגע אחד שכוחו של האריה עדיין במותניו עם האלבום Infidels מ 1983. אבל הקסם שהוכיח את עצמו 10 שנים לפני כן לא עבד בתקופה שבה המוזיקאי הפופולרי והחשוב ביותר של תקופתו היה מייקל ג'קסון. דילן נזרק הצידה, לא רלוונטי, מנסה למצוא השראה בשיתופי פעולה עם תלמידים מובהקים שלו (מארק קנופפלר, טום פטי, האי סטריט באנד של ספרינגסטין) או להיעזר בחברים ותיקים (הגרייטפול דד), רק כדי לשמוע צליל שטוח וחלול בקצה. "בוב דילן באייטיז" הוא מונח עם קונוטציות שליליות גם לחובבי דילן וגם לסתם חובבי מוזיקה. כפי שמראה הציטוט מ"כרוניקות", גם לדילן עצמו ישנן כמה תובנות על התקופה הרעה ההיא.

התהום הפעם היתה עמוקה יותר מאשר בפעם הקודמת, והיציאה ממנה היתה איטית ומהוססת יותר. סוף העשור ההוא סימן מגמה חיובית יותר, מסחרית ואומנותית, עבור מוזיקאים ותיקים, ודילן מצא את עצמו מקליט עם המפיק דניאל לנואה, ומסיים עם האלבום Oh Mercy בחנויות. עשרים וכמה שנים לאחר שיצא נכנסתי לאחת החנויות (הוירטואליות, פועל יוצא של התקופה), רכשתי אותו, והאזנתי לו פעם אחר פעם. ותוך כדי שאני מאזין, ומפנים, מפרק את האלבום למרכיביו ומרכיב אותו בחזרה ליצירה שיש לה משמעות עבורי, היתה לי תובנה אחת שחזרה בכל האזנה: בוב דילן מצא (מחדש?) את הנשמה שלו.

זאת הדרך שבה הוא שר, קודם כל. מטעין את הטקסטים החכמים והעמוקים שלו ברגש: ב"Ring Them Bells" הוא נמצא בעמדה אהובה עליו, של המתבונן מהצד, מסתכל על אנשים, על הזדמנויות שלא יחזרו, על העבר שהוחמץ ועל העתיד הבלתי נמנע. האורגן מעניק גוון כנסייתי ללחן, ופעימות ליבו של דילן נשמעות היטב לאורך השיר: הוא זונח את העמדה הקרה, השכלתנית, של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה ושמע הכל. הוא נשמע אמפתי, נרגש, מכיל בתוכו את כל האנשים שעוברים על פניו במהלך השיר, על הפגמים והטעויות שהם נושאים איתם. דילן מצליח להיות אמפתי מבלי להיות מתנשא, כואב מבלי להטיף. דילן הולך לאורך השיר על חבל דק, ובסופו, על קרקע בטוחה, הוא מדליק ניצוץ של חמלה.

וכשם שהוא אמפתי ב"Ring Them Bells" כך הוא תקיף ב"Political World": סוער וגועש, יורה מטאפורות ומשפטים קולעים כמו פעם, חוצה בסערה את העולם כשהוא סופג את כל הניואנסים של אירוניה ואי צדק, ובו בזמן מצליח להתנשא מעל המתרחש ולנסח באופן מדויק את מה שהוא חש, מכריח את המאזין להתאמץ ולהכיל את כל הניואנסים שנקלטו במכשיר ההקלטה הרגשי המשוכלל שלו. גם הלהקה שמנגנת איתו נמתחת עד לקצה, ומספקת ליווי מהיר, תקיף ומדויק של רוח הסערה שהיא בוב דילן.

במקומות אחרים דילן עצמו נמצא במרכז, מהדהד את כל המחשבות, הרגשות והפחדים ששוכנים אלה לצד אלה בתוך נשמתו: ב ""Where Teardrops Fall הוא מעביר במדויק את תחושת המיצוי העצמי והמבוי הסתום אליו הוא נקלע. ב "What Was It You Wanted", הוא בוחר להתעמת עם עצמו באופן ישיר: מתבונן במראה ולא מזהה את הדמות שמשתקפת בה, מנסה לשווא להיזכר מה זה הדבר שמניע אותו, מה הביא אותו עד הלום. שואל "Are You Talking to Me?" אבל משאיר את השאלה תלויה באוויר, רטורית. את מה שלא עושה הטקסט עושה המוזיקה: ככל שדילן נכשל במציאת תשובות, כך, אינסטינקטיבית, הוא נאחז במפוחית שמאפשרת לו לגעת בעבר החמקמק, ולהפיק צלילים מוכרים, מנחמים. ב "Most of the Time", דילן הוא הגבר הנעזב, הבודד, שמנסה לשכנע את המאזין שהכל בסדר גמור, רוב הזמן, שהוא התגבר יפה מאד על פרידה כואבת במיוחד, אלא שהוא נשמע כאילו הוא נמצא בדיוק בחלק השני של הזמן, זה שעל סף התהום.

על האלבום הזה, כאמור, עבד דילן יחד עם המפיק המוזיקלי דניאל לנואה. לנואה, שחתום על כמה מהיצירות המוזיקליות היותר "מופקות" של שנות השמונים (So של פיטר גבריאל, The Unforgettable Fire ו The Joshua Tree של U2) תופר עבור דילן חליפה מוזיקלית שמתאימה למידותיו: עיבודים מהודקים ומבוססי גיטרות, נגינה "חיה" באולפן מאולתר בניו אורלינס, צליל אינטימי וחם שמשרת את ההתבוננות הפנימית שדילן בחר להישען עליה באלבום הזה. לעיתים מגדיר לנואה את אופיים של השירים על ידי בחירות מוזיקליות נבונות: "Disease Of Conceit" מכיל טקסט שנשמע כמו הטפה, מעין שריד לפונדמנטליזם הנוצרי של דילן מתחילת העשור, אבל לנואה מצליח להוריד את דילן מהדרך-ללא-מוצא הזו ע"י ליווי מוזיקלי מינימלי שגורם לשיר להישמע כאילו הוא מבוצע בכנסיה קטנה עם קהל מועט, אולי רק הנגנים עצמם. וכך, במקום להישמע שטחי, השיר מקבל את הגוון האמפתי, האנושי, שקיים בכל שירי האלבום. וכשם שלנואה מונע משיר ליפול, כך הוא גם מרומם שיר אחר, את "What Good Am I?" עם ליווי חם ומנחם של דובורו ופסנתר שמנהלים דיאלוג עם הטקסט המיואש של דילן, נותנים את הטון, ומזכירים לדילן ולמאזין שבסופו של דבר ישנה נחמה, גם אם היא לא מנוסחת במילים, אלא במוזיקה.

כאמור, החומרים שמהם עשוי האלבום הזה הם התבוננויות של בוב דילן- הן פנימה, אל תוך עצמו, והן בעולם ובמשוגותיו. אבל האלבום הזה מכיל עוד אלמנט אחד, כלי מסורתי של דילן: בלדה. לדילן יש מוניטין רב שנים של מספר סיפורים, ולכן לא מפתיע שהסיפור שב "The Man in the Long Black Coat" הוא אחד מפסגות האלבום הזה: ארבע וחצי דקות עוצרות נשימה, דרמה אנושית בתוך דרמה מוזיקלית, מאזין שמוצא את עצמו מרותק לסרט על בחורה שעוזבת את הבית. הביטלס כבר כתבו על זה ב "She's Leaving Home" שלהם, ודילן מתכתב עם היצירה ההיא (אני חושב שזה לא מקרה שהלחן בנוי על מקצב הוואלס, בדומה לביטלס) , תוך שהוא ממקם את הסיפור בליל קיץ חם ומלא רוחות. נדמה כאילו הבחורה נשאבה, ללא יכולת התנגדות, לזרועותיו של הזר המסתורי במעיל השחור הארוך. באופן מפתיע, ולמרות הטונים המאיימים כביכול, הזר עם המעיל מציע איזושהי תקווה, חיים טובים יותר מאשר עיירה קטנה וציורית, שכן "People don't live or die, people just float", מזכיר לנו דילן, ויתכן שהוא מעניק לבחורה הזו, וגם לעצמו, איזו טלטלה שתחזיר אותה (ואותו) לחיים.

Oh Mercy לא היה האלבום שהניע מחדש את הקריירה של דילן. נדרשו לו עוד 8 שנים ואלבום מופת אחד, Time Out of Mind, על מנת להתחיל את השלב הנוכחי של הקריירה המוזיקלית שלו, שנמשך מ 1997 ועד היום. עם זאת יש באלבום הרבה יסודות מוזיקליים שיופיעו בשלב הבא של הקריירה הדילנית- אם זה סאונד הגיטרות הלא מעודכן והלא מתחנף, ואם אלו האמריקנה והבלוז כנקודות מוצא מוזיקליות. מהסשנים שהולידו את האלבום הזה נוצרו עוד לא מעט שירים מצוינים, שדילניסטים מכירים היטב, ושניתן למצוא ב"סדרת הבוטלגים" המצוינת. אבל כוחו של האלבום הזה הוא במיקוד שלו, באמירה המדויקת והמגובשת שיש בו, אמירה שהיא כל כולה תוצאה של האינסטינקטים והאינטואיציה של בוב דילן.