בוהק בשמש

Tom Petty - Full Moon Fever (1989)

א. חשוב, חשוב, חשוב

כל החיים אומרים לך שאתה חשוב, או לפחות מאז שהתחלת להוציא תקליטים. אתה חוליה חשובה בשרשרת רבת חשיבות ומשמעות, משלב השפעות מהעבר עם צליל עכשווי. עבדת עם המפיק הנחשב ההוא, וכתבת שיר לזמרת הנחשבת ההיא, ובמשך כמה וכמה שנים היית בן לוויה של הענק המוזיקלי ההוא. כתבת שירים שמבטאים את "רוח התקופה", או "רוח הנעורים", או כל קישקוש שכותבים במגזינים המלאים בעצמם, וכתבת גם שירים אוטוביוגרפיים שמדברים אל כל מי ששומע אותם, והמשא שעל הכתפיים הצנומות שלך הלך ונערם,נערם והלך.

ואתה בסך הכל רוצה לעשות מוזיקה.

ב. מוזיקה עושים בהנאה

יותר מעשר שנים נערמו הסופרליטיבים על הכתפיים של טום פטי. יחד עם להקת הליווי שלו, ה Heartbreakers, פטי הפך ליוצר משמעותי ברוק האמריקאי, וברוק בכלל. פטי הוא סיפור רוק'נ'רול קלאסי- הישר מאיזור הביצות של צפון פלורידה אל עבר פסגת הרוק. 3-4 שנים אחרי שהוציא את האלבום הראשון שלו (ב 1976), קורות החיים של פטי כללו: עבודה עם המפיק המוזיקלי ג'ימי איובין (ברוס ספרינגסטין, מיטלוף, פטי סמית', דייר סטרייטס), שיר שכתב לפטי סמית', שת"פ עם דייב סטיוארט מיוריתמיקס, ומעל הכל: פטי והלהקה היו להקת הליווי של בוב דילן באמצע שנות השמונים, התקופה שבה תהילתו של פטי השיגה ועברה את זו של דילן.

ב 1988 פטי החליט שפחות דחוף לו לכבוש עוד פסגות. הוא נענה להזמנה של בוב דילן וג'ורג' האריסון, עוד שניים שהתעייפו מהצורך להאכיל את המורשת שלהם, והקים איתם את ההרכב הפיקטיבי The Travelling Wilburies. השלושה צירפו אליהם את ג'ף לין (לשעבר ELO, ובהווה מפיק מוזיקלי מצליח) ואת רוי אורביסון המתקמבק לאיטו, המציאו סיפור מסגרת חסר משקל על הרכב מוזיקלי נודד של האחים לבית ווילבורי שכל חפצם הוא לנגן את המוזיקה אותם ספגו במשפחה מדורי דורות (פטי, אגב, היה האח הצעיר- צ'ארלי טי ג'וניור). נאמנים למורשת המומצאת שלהם, החבורה עשתה מוזיקה שככל שהיתה פשוטה יותר, כך היתה יפה יותר.

פטי, שהגיע להרכב דרך בוב דילן, מצא שם חבר לחיים- את ג'ף לין. ב 1989 החליט פטי שהוא רוצה להוציא אלבום סולו ראשון בקריירה- הוא לבדו, ללא ה Heartbreakers הנאמנים שליוו אותו מתחילת דרכו. הוא לבדו ולין, כותבים ומנגנים. הם, ומייק קמפבל מה Hearbreakers שיש לו אולפן הקלטות, ובלי קשר הוא חבר קרוב של פטי. הכיוון המוזיקלי היה ברור כשמש לפטי, לין וקמפבל: מוזיקת פופ/רוק בהירה, מבוססת גיטרות אקוסטיות, עם אפשרות להעיף סולו חשמלי פה ושם. ג'ף לין, מצידו, עיבה את הצליל עם קלידים והפקה נקיה וברורה כדרכו, בתוספת ההרמוניות האהובות עליו עוד מימי ELO.

פטי הופך את אלבום הסולו הראשון שלו למסיבה מרובת אורחים, רובם ככולם מהסיקסטיז: הוא שואל מהבירדז את "I'll Feel a Whole Lot Better" הקלאסי שלהם, ומעדכן את הצליל שלו בעדינות, כמעט בריחוף. במקרה של "Depending on You" הוא פשוט כותב שיר שהבירדז לא הספיקו. ג'ורג' האריסון ורוי אורביסון מהווילבוריז תורמים את חלקם, כל אחד לשיר אחר. בוב דילן לא משתתף אמנם באלבום, אבל הוא החזיק כנראה לפטי את היד בעת כתיבת המילים של "Zombie Zoo" הציני והלעגני, ורוחו שורה גם על הלחן בעצם. חוץ מהם אפשר למצוא את יתר חברי ה Heartbreakers- בנמונט טנץ' בקלידים, האווי אפסטיין בבאס (ורק לסטן לינץ' המתופף לא נשאר. כמה שנים לאחר מכן הוא יעזוב את הלהקה).

12 שירים יש באלבום, לפעמים נדמה שאפשר היה לאפסן אחד או שניים מהם, ולהדק את האלבום. אבל כשנהנים הזמן נוטה לרוץ מהר, והאלבום נשמע כאילו פטי רץ את כולו בנשימה אחת, ועם חיוך. גם אם מוזיקלית נדמה שפטי הגביל את עצמו לשירי סיקסטיז של שלוש דקות, הוא מצליח להרחיב את המנעד, אם ע"י שירים יותר אישיים, שמתאימים אכן לאלבום סולו, ואם ע"י הטקסטים, שיש בהם יותר ממה שנדמה בהתחלה.

באמצע כל התנופה של האלבום פטי עוצר לשתי דקות, ומבצע את "Alright for Now"- שיר אהבה עדין ויפה, כנראה לבת שלו. חוץ מהשיר הזה, אפשר למצוא באלבום את "A Face in the Crowd" האיטי והמהורהר, ספק שיר על אהבה, ספק על החמצה.  לעומתם,  "Runnin' Down A Dream" הוא שיר נסיעה קלאסי, מחוספס ומהיר, עם טקסט שמניח מאחור שלושה ימים של גשם, וגיטרה שלוקחת אותו מהאמצע אל האינסוף,  "Yer So Bad", ו "The Appartment Song" נשמעים כמו שירי סיקסטיז אבודים, אבל פטי מנצל אותם להתבוננות על מערכות יחסים, חלקן פתאטיות, חלקן משמעותיות.

דווקא הלהיט הגדול של האלבום הוא גם השיר המורכב ביותר בו. "Free Fallin'" נשמע אולי שיר אוורירי ונעים, אבל כשמו כן הוא- נפילה חופשית בהילוך איטי, וככל שהלחן שלו שובה לב יותר ויותר, כך הטקסט שלו הולך ונעשה קודר יותר ויותר. השיר מתרחש בנוף האורבני של לוס אנג'לס, ומאוכלס בנערות נאיביות ובבחורים קהים ושוברי לבבות. גם כשהדובר בשיר מודע למעשיו ולתכונותיו, הוא לא יכול להסיט את ההגה מהמסלול הידוע מראש: "I'm a bad boy cause I don't even miss her/I'm a bad boy for breakin' her heart". בסוף הטקסט מחכה ריקנות גדולה, אבל כאמור, באלבום הזה המוזיקה מנצחת, והמלודיה כאן גדולה וחזקה.

האלבום הזה בוהק בשמש, בדיוק כמו שפטי התכוון. אין פה גרם של התחכמות, אבל יש פה קילוגרמים של שירים קליטים וטובים, נשענים על החוש המלודי של פטי (ולין, וקמפבל). מבחינה מסחרית, פטי הלך על קרקע מוצקה מאד, שכן בסוף שנות השמונים, אולי כקונטרה לצליל הפופ הסינתטי של התקופה, הצליל של שנות השישים היה פופולרי למדי ברדיו ובחנויות. פטי, שגם ככה עמד על כתפי ענקים כמו הבירדז ובוב דילן, מצא את עצמו לפתע בעמדת הובלה של מצעדים ורשימות השמעה, דווקא בחלק הקריירה שלו שבו הוא לא התיימר לשבור שיאים או לחדש חידושים, אלא סתם לכתוב מוזיקה מהנה. הסינגלים "Free Fallin'" ו "I Won't Back Down" נשמעים טריים גם היום, בדיוק כמו שנשמעו לראשונה, באלבום או ברדיו, והצליל הלכאורה פשוט של האלבום הופך אותו לעל זמני, צעיר ומזמין בכל פעם, כמו בפעם הראשונה.