לחופש נולד

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Peter Gabriel - Peter Gabriel 1 (1977)

שלוש שנים שתק פיטר גבריאל- מאז ההקלטות של The Lamb Lies Down on Broadway, האלבום של ג'נסיס שיצא ב 1974, ועד שהוציא את אלבום הבכורה שלו ב 1977. בשלוש השנים האלו המשיכה הלהקה בלעדיו, בהצלחה הולכת וגוברת, כשהיא מתגברת על אבדן הסולן הכריזמטי שלה, וממשיכה ליצור מוזיקה מורכבת שקוסמת ליותר ויותר אנשים. גבריאל נפרד מהלהקה ומהמעריצים בסיבוב ההופעות האינטנסיבי של The Lamb ב 1975, ואז הלך לנוח קצת, ולחשוב מה הלאה.

למשל- על איך יוצרים קריירה נבדלת מהלהקה בה היית חבר רוב חייך הבוגרים? אפשר לנסוע רחוק, לטורונטו המושלגת, לנגן עם נגנים אמריקניים (ברובם), ולעבוד עם מפיק אמריקני; אפשר להסיר מסכות, ולהצטלם לעטיפת האלבום, אם כי לא לזנוח את הפוזה האמנותית- יושב בתוך מכונית, טיפות מכסות את כולה, ונדמה כאילו גם את גבריאל עצמו, שיושב מוגן בתוכה, פניו גלויות-לא-גלויות.

ואפשר גם להישמע כמו ג'נסיס. "Moribund The Burgermeister" שפותח את האלבום נשמע כמו שארית מתוך The Lamb Lies Down on Broadway, עם השם המופרך, הקלידים המכושפים א-לה טוני באנקס, חילופי הקולות של גבריאל, והלחן הדרמטי והמורכב. "Slowburn" הוא שיר מורכב ומתפתל, שמתחיל רוק, ומתפתח למשהו שונה לגמרי (עוד טריק מתקופת ג'נסיס). לגבריאל נשארו עוד כמה קלפים ישנים בשרוול, מסתבר.

מצד שני, גבריאל מגלה גם את הסוד שבפשטות, עם "Solsbury Hill" הכובש, והגיטרה האקוסטית שמובילה אותו. אם עוצמים עיניים, אפשר לטפס עם גבריאל על הגבעה, להשקיף על העיר בלילה, ולערוך את חשבון הנפש על תקופת ג'נסיס, והעזיבה בשיא התהילה. אפשר לשמוע את גבריאל מפזם לעצמו "To keepin' silence I resigned/My friends would think I was a nut/Turning water into wine/Open doors would soon be shut" ולבסוף את ההשלמה עם עצמו: "Today I don't need a replacement/I'll tell them what the smile on my face meant/My heart going boom, boom/Hey, I said, you can keep my things, they've come to take me home."

אבל גבריאל לא הגיע לאלבום סולו ראשון רק כדי להישמע כמו הד ללהקת האם שלו. ג'נסיס היתה מסגרת מוזיקלית נוקשה מאד- חמשת חבריה יצרו את כל המוזיקה בעצמם, ללא התערבות חיצונית, ועם מנעד מוזיקלי צר של מה שקרוי "רוק מתקדם", תחום שממנו הם כרו את הזהב המוזיקלי שלהם. גבריאל, לעומת זאת, נשמע כאילו יצא לחופשי, והוא נוגע בכמה שיותר סגנונות- "Modern Love" הוא רוק חזק וישיר, עם באס מקפץ, גיטרה חשמלית מלאת טסטוסטרון, ואורגן האמונד רצחני, שמלווים את גבריאל במגוון דימויים מסביב לעולם; "Excuse Me" הוא קטע קליל בסגנון "Music Hall" (כמו "Honey Pie" של הביטלס), שבו גבריאל מחפה על כאב של נטישה, ומסתובב בכל רחבי ארצות הברית; "Waiting For the Big One" הוא מין בלוז שכזה (והקטע החלש באלבום, שבו גבריאל נשמע כמו איאן גילאן דה-לה-שמאטע); וב "Down the Dolce Vita" הסוחף משתתפת תזמורת סימפונית שלמה, שמשתלבת יופי עם גיטרת הדיסקו שמובילה את השיר (ואפשר גם לדמיין את פיל קולינס מאזין לשיר בבית ומקלל את העובדה שהוא לא מתופף בו).

מי שמכיר את הקריירה של גבריאל יודע שישנו אלמנט דרמטי מאד חזק במוזיקה שלו- בין אם זה ההופעות מרובות התחפושות בתקופת ג'נסיס, ששימשו אילוסטרציות לשירים מלאי הדמויות והעלילה, ובין אם זה שירי אפוקליפסה כמו "Red Rain" (מ 1986), או "Biko" (מ 1980 שקונן על רציחתו של פעיל שחור בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד). באלבום הזה אין תחפושות, ועדיין אין את המודעות החברתית/פוליטית, אבל דרמטיות לא חסרה כאן: שירים כמו "Humdrum" האפלולי ומבשר הרעות, שמסתנכרן בשלמות עם תמונת עטיפת האלבום, או "Here Comes the Flood", מהמוצדקות שבבלדות. נבירה יותר מעמיקה במילות השירים משלימה את התמונה.  כמות (ואיכות) שירי האפוקליפסה תשלח גם את המאזין השאנן ביותר לאדן החלון, לקפיצה: יצור מפלצתי משמיד את כל מה שהוא רואה לנכון ב "Moribund The Burgermeister"; אדם שכוונותיו רעות ב "Humdrum"; האנשים שיוצאים למשימה הרואית וחסרת סיכוי ב "Down the Dolce Vita", תוך שהם משאירים את הנשים והילדים חסרי ישע מאחור;  וכמובן- סוף העולם ב "Here Comes the Flood", שמעולם לא נשמע משכנע יותר.

שלוש שנים של שתיקה, הר של ציפיות- גבריאל עומד באתגר, ועומד זקוף על רגליו. זה אלבום כמעט מושלם- מפלרטט עם העבר, מראה פנים חדשות ביצירה של גבריאל, מלא גיוון והשראה, ויש בו מספיק סיבות מוזיקליות לחזור אליו במהלך השנים. ברצף הקריירה המפואר של גבריאל מדובר בסוג של רקוויאם לפרסונה המוזיקלית שלו משנות השבעים. האלבום שבא אחרי האלבום הזה היה more of the same, רק פחות טוב מוזיקלית. החל מ 1980  ומאלבומו השלישי גבריאל כבר ימציא את עצמו מחדש. אבל זה כבר חומר לפעם אחרת.

המעז מנצח

Peter Gabriel - So (1986)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזאת.

התייחסות שלי ל-So של פיטר גבריאל היא מורכבת: מצד אחד- הנוסטלגיה. זה לא רק אלבום "רוק איכותי", אלא כזה שרכשתי אותו וגדלתי עליו בזמן אמת, כשיצא, בשנות השמונים. מצד שני, בסוף אוות ועשור (ב 1989) יצא לגבריאל אלבום אוסף מסכם, Shaking the Tree, שזכה לפופולריות רבה. חלק עיקרי באלבום האוסף הזה היו שירים ולהיטים מתוך So, כך שבעצם האלבום פורק למרכיביו, והורכב מחדש כאוסף אקלקטי של שירים. הדבר רוקן את ההתייחסות לאלבום, כאלבום, מתוכן, והציב במרכז שירים בודדים מתוכו. אם תרצו, גבריאל שילם מחיר אמנותי על הפיכתו למגה סטאר בעקבות האלבום הזה: הקהל הרחב אליו הגיע גבריאל מכיר את חזונו המוזיקלי והוויזואלי העשיר דרך מספר מצומצם של קליפים ושירים, רובם מהאלבום הזה. יותר מכך: So איננו אלבומו הטוב ביותר של גבריאל. מי שמחפש את שיאו האמנותי של גבריאל, מוטב לו להאזין לאלבום האולפן הרביעי שלו, חסר שם כשלושת קודמיו.

ובכל זאת.

So הוא חוליה שלישית בשרשרת האלבומים שגבריאל הוציא החל מ- 1980. אחרי אלבום ראשון מצוין הגיע אלבום שני שנשמע כמו מבוי סתום של מי שפרש מהלהקה שהנהיג בשיא תהילתו, ונראה היה שהוא מאבד כיוון מוזיקלי אפקטיבי. המוזיקה שהוא עשה ועושה החל מאלבומו השלישי בראה אותו מחדש כאמן מעודכן, רחב אופקים, בעל נטיה למוזיקה אפריקאית, ואחד מהראשונים שחיברו קול לתמונה ויצרו קליפים חדשניים לזמנם (עוד הרבה לפני ''Sledgehammer”, אגב). גבריאל ידע לשלב שכבות צלילים, סאונד עדכני עם דגש על קלידים, מלודיות קליטות כשם שהן מבריקות, וטקסטים מגוונים וישירים עם גוון פוליטי מובהק. נראה היה שההצלחה מחכה לו מעבר לפינה כשהסינגל ''Shock the Monkey'' הראה סימני המראה בארה"ב ב-1982. אבל היומרה להקים חברת תקליטים עצמאית שתעסוק במוזיקת עולם, כמו גם לתת חסות לפסטיבל שנתי עם מטרה דומה, הובילה את גבריאל לפשיטת רגל כלכלית בסוף 1982 (לעזרתו נחלצו אז החברים הותיקים מג'נסיס, שיזמו הופעת איחוד חד פעמית). So, שיצא 4 שנים לאחר אלבומו הרביעי, איננו שונה מהותית משני קודמיו - לא ברמה המוזיקלית, ולא בתוכן המגוון.

אז מה הפך את So לרב המכר שהוא הפך להיות? המוזיקה של גבריאל הכילה עוד קודם מספיק אלמנטים שמייצרים הצלחה מסחרית, אבל מה שהיה חסר הוא ריכוך המעטפת, על מנת לאפשר לקהל הרחב נגישות קלה יותר. הסוד של So טמון בפרטים הקטנים - עטיפת האלבום, למשל. גבריאל הקפיד ומקפיד להציג את דיוקנו (ופעם אחת את כל גופו) על כל אלבומי הסולו שלו (שאינם פסי קול). עטיפת So מציגה צילום שחור לבן ברור ולא מעובד, בניגוד לעטיפות של ארבעת האלבומים שקדמו לו, ששימשו כעבודות אמנות המבוססות על דיוקנו של גבריאל. ניתן למצוא סימן מקדים גם בכך שלאחר ארבעה אלבומים ללא שם (בארה"ב בלבד, חברת התקליטים האמריקנית החליטה לקרוא לאלבומו הרביעי Security), לאלבום החמישי יש שם, גם אם סתמי. הישירות שבעטיפה ובמתן השם היא מעין סימן מקדים לבאות.

''Red Rain'', השיר הפותח, הוא בעל טקסט אפוקליפטי ועיבוד דרמטי, לא משהו שגבריאל לא עשה בשני אלבומיו הקודמים. אלא שבעוד ש-''Intruder'' ו- ''The Rhythm of the Heat", שפותחים את שני האלבומים האלה, נפתחים בצליל דרמטי של תופים, ''Red Rain'' עושה שימוש במצילות האינטנסיביות של סטיוארט קופלנד (אקס Police) ומקל את הכניסה וההאזנה לשיר. מצילות או לא מצילות - גבריאל לא מבצע פשרות אמנותיות או אחרות במוזיקה שלו. בתוך לחן קליט ופזמון מדבק, נמצא טקסט שמתאר סיוט שנשמע כמו שואה גרעינית, או מטאפורה של שואה כזו, ואת חוסר האונים של הפרט הקטן בסיטואציה הזו: ''I come to you defenses down/ With the trust of a child'' הוא שר לאהובתו, המפלט היחיד מהאפוקליפסה שבתוך ראשו.

גבריאל הוא יוצר שכלתן. הוא מסוגל לכתוב שיר שנשמע כמו להיט, אבל עד So הוא התקשה לזרום עם הפשטות וחוסר היומרה שמתלווה לשירים כאלה. ''Shock the Monkey'' מאלבומו הרביעי היה שיר כזה, להיט רדיו בפוטנציה, אלא שגבריאל העדיף ליצור וריאציה על להיט במקום להיט. ב-''Sledgehammer'' גבריאל הולך עד הסוף - כלי נשיפה אמיתיים ולא קלידים שמדמים כלי נשיפה, טקסט אירוני/קליל, ולא מסר אקולוגי. קליפ עשיר בדימויים אבל גם מהנה כשלעצמו, וסימבוליקה מרומזת ולא ישירה. התוצאה: שיר קליט במיוחד (ויש שיאמרו - מאוס במיוחד. שיאמרו), מקום ראשון בכל מצעד שמכבד את עצמו, כניסה להיכל התהילה של MTV, ובאופן כללי - עושר ועושר.

גבריאל הוא גם טקסט פוליטי: בשני אלבומיו הקודמים הוא כתב גם על לוחם החירות הדרום אפריקני סטיבן ביקו שהתאבד/ נרצח בכלא (''Biko'') וגם על התנאים הבלתי נסבלים של האסירים הפוליטיים בדרום אמריקה (''Wallflower''). גם ב-So ישנו שיר פוליטי, אלא שהפעם גבריאל מפנה את מבטו אל תוך אנגליה השסועה של עידן ת'אצ'ר, ומתאר את חוסר התקווה של המובטל החדש בשיר ''Don’t Give Up''. השיר הזה הוא גם דוגמה מצוינת להפקת הצליל העשירה והשכבתית של גבריאל: החל מהבאס, והחוצה אל הקלידים וההקשה. בדיוק כשנדמה שההפקה תטביע את המסר, משתיק גבריאל את כל הכלים, וזועק את יאושו של המובטל בליווי פסנתר בלבד: ''Got to walk out of here/ I can't take anymore/ going to stand on that bridge/ keep my eyes down below''. גם קולה המנחם של קייט בוש לא מצליח לעמוד מול היאוש, ולמרות הכל, גבריאל בוחר לסיים את השיר היפה הזה עם אלמנט של נחמה - מקהלה שחוזרת על המנטרה ''Don’t give up'', ונותנת לטוני לוין הבסיסט להפגין את יכולותיו הוירטואוזיות.

ומה עם קצת אהבה? קשה לצפות מגבריאל שיכתוב שירי ''I love you'' ישירים. גבריאל בוחן את האהבה, את מה שהיא עושה לו, כאילו הוא יוצא מתוך נפשו שלו ומנתח את עצמו. השילוב של המקצב האפריקאי המהפנט יחד עם הלחן והמילים, יוצרים את אחד משירי האהבה הכי פחות בנאליים והכי יפים שאני מכיר. ההתכה של המקצב האפריקאי (ושירה אורחת יפה יפה של יוסו 'נדור הסנגלי) אל תוך הלחן היא טבעית, בניגוד ל-''Lay your hands on me'' מאלבומו הרביעי, שם נדמה כאילו המקצב האפריקאי חיצוני לשיר. ''In your eyes” הוא אחד משני השירים האהובים עלי באלבום, ואי הכללתו התמוהה באוסף Shaking the Tree גרמה לו להיות פחות שחוק מהצפוי.

עד כה נדמה כאילו גבריאל חוזר על תבניות ישנות ומעדן אותן בשירי האלבום הזה. ''Mercy Street'' מציע משהו חדש: היכולת של גבריאל לרגש ולשכנע באמצעות עיבוד מופנם בלבד. גבריאל, אמן של צלילים והפקת צליל, יודע לבנות מתח בתוך שיר באופן אפקטיבי עד להתפרצות של צלילים ורגש. ''Family Snapshot'' ו-“San Jacinto'' מאלבומיו הקודמים הם דוגמאות מצוינות לכך. עם השיר ''Mercy Street'' גבריאל לא נזקק לצורת עיבוד כזו - הכוח של השיר נמצא דווקא בעדינות שבו, בעובדה שאין בו אורגזמה מלאכותית של צליל. המים השקטים של השיר חדרו עמוק, והוא אחד מאותם שירים באלבום שמגלים אותם הרבה אחרי שהשירים היותר קליטים נשחקו בהאזנות קודמות.

אפשר לסכם כמעט, ולטעון ש-So הוא אלבום רחב יריעה שמאפשר לפיטר גבריאל להפגין את יכולותיו - הן כמוזיקאי והן כאמן רב תחומי שמתרגם מוזיקה לוויזואליה בצורה מוצלחת. אבל הדובדבן האמיתי שעל העוגה מגיע בסוף האלבום, בקטע הבונוס שצורף לגירסת התקליטור (כן, פעם היו עושים דברים כאלה): ''This is the Picture (Excellent Birds)'' הוא דואט בין גבריאל ללורי אנדרסון, פיתוח של שיר שהופיע לראשונה באלבום של אנדרסון. השיר הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש - מלודיה פשוטה, מונוטונית כמעט, שמאחוריה עולם ומלואו: בס עבה ועשיר, גיטרה שיקית, תופים וקלידים, ולמעשה - חזון מוזיקלי שלם במיטב המסורת של שני היוצרים האלה (שאגב, לא סבלו זה את זו - תפקידי הקולות הוקלטו משני צידי האוקיינוס, ובראיונות מאוחרים יותר לא נרשם פרגון כלשהו ביניהם). גבריאל ואנדרסון מצליחים לייצר תחושה של מיצג ויזואלי באמצעות מילים, מוזיקה, ועיבוד.

הצלחה מסחרית היא כמו רעש, שעלול להפריע להתמקד בעיקר. הרעש שמתלווה ל-So הוא חזק מאוד - MTV, קליפים, סינגלים. נדרש מעט יותר מאמץ מהרגיל להתנתק מתוצרי הלוואי ולהתייחס לאלבום כאל יחידה אחת שלמה ועקבית, לשמוע אותו כאלבום אנונימי, מגוון ומלא. מי שיעשה את זה אולי לא יזכה בכרטיס לגן עדן, אבל ירוויח אלבום מצוין, שיצר אחד המוזיקאים המוכשרים והמגוונים שיצא לי לשמוע. אחרי כל זה אפשר גם לפרגן לו, ולהתייחס בחיוך מסוים לפופולריות העצומה שגבריאל זכה לה בעקבות האלבום הזה, פופולריות שהוא השתמש בה בתבונה למימוש החזון המוזיקלי והפוליטי שלו. הפעם הוא כבר לא פשט את הרגל.