Peter Gabriel - Peter Gabriel 1 (1977)
למשל- על איך יוצרים קריירה נבדלת מהלהקה בה היית חבר רוב חייך הבוגרים? אפשר לנסוע רחוק, לטורונטו המושלגת, לנגן עם נגנים אמריקניים (ברובם), ולעבוד עם מפיק אמריקני; אפשר להסיר מסכות, ולהצטלם לעטיפת האלבום, אם כי לא לזנוח את הפוזה האמנותית- יושב בתוך מכונית, טיפות מכסות את כולה, ונדמה כאילו גם את גבריאל עצמו, שיושב מוגן בתוכה, פניו גלויות-לא-גלויות.
ואפשר גם להישמע כמו ג'נסיס. "Moribund The Burgermeister" שפותח את האלבום נשמע כמו שארית מתוך The Lamb Lies Down on Broadway, עם השם המופרך, הקלידים המכושפים א-לה טוני באנקס, חילופי הקולות של גבריאל, והלחן הדרמטי והמורכב. "Slowburn" הוא שיר מורכב ומתפתל, שמתחיל רוק, ומתפתח למשהו שונה לגמרי (עוד טריק מתקופת ג'נסיס). לגבריאל נשארו עוד כמה קלפים ישנים בשרוול, מסתבר.
מצד שני, גבריאל מגלה גם את הסוד שבפשטות, עם "Solsbury Hill" הכובש, והגיטרה האקוסטית שמובילה אותו. אם עוצמים עיניים, אפשר לטפס עם גבריאל על הגבעה, להשקיף על העיר בלילה, ולערוך את חשבון הנפש על תקופת ג'נסיס, והעזיבה בשיא התהילה. אפשר לשמוע את גבריאל מפזם לעצמו "To keepin' silence I resigned/My friends would think I was a nut/Turning water into wine/Open doors would soon be shut" ולבסוף את ההשלמה עם עצמו: "Today I don't need a replacement/I'll tell them what the smile on my face meant/My heart going boom, boom/Hey, I said, you can keep my things, they've come to take me home."
אבל גבריאל לא הגיע לאלבום סולו ראשון רק כדי להישמע כמו הד ללהקת האם שלו. ג'נסיס היתה מסגרת מוזיקלית נוקשה מאד- חמשת חבריה יצרו את כל המוזיקה בעצמם, ללא התערבות חיצונית, ועם מנעד מוזיקלי צר של מה שקרוי "רוק מתקדם", תחום שממנו הם כרו את הזהב המוזיקלי שלהם. גבריאל, לעומת זאת, נשמע כאילו יצא לחופשי, והוא נוגע בכמה שיותר סגנונות- "Modern Love" הוא רוק חזק וישיר, עם באס מקפץ, גיטרה חשמלית מלאת טסטוסטרון, ואורגן האמונד רצחני, שמלווים את גבריאל במגוון דימויים מסביב לעולם; "Excuse Me" הוא קטע קליל בסגנון "Music Hall" (כמו "Honey Pie" של הביטלס), שבו גבריאל מחפה על כאב של נטישה, ומסתובב בכל רחבי ארצות הברית; "Waiting For the Big One" הוא מין בלוז שכזה (והקטע החלש באלבום, שבו גבריאל נשמע כמו איאן גילאן דה-לה-שמאטע); וב "Down the Dolce Vita" הסוחף משתתפת תזמורת סימפונית שלמה, שמשתלבת יופי עם גיטרת הדיסקו שמובילה את השיר (ואפשר גם לדמיין את פיל קולינס מאזין לשיר בבית ומקלל את העובדה שהוא לא מתופף בו).
מי שמכיר את הקריירה של גבריאל יודע שישנו אלמנט דרמטי מאד חזק במוזיקה שלו- בין אם זה ההופעות מרובות התחפושות בתקופת ג'נסיס, ששימשו אילוסטרציות לשירים מלאי הדמויות והעלילה, ובין אם זה שירי אפוקליפסה כמו "Red Rain" (מ 1986), או "Biko" (מ 1980 שקונן על רציחתו של פעיל שחור בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד). באלבום הזה אין תחפושות, ועדיין אין את המודעות החברתית/פוליטית, אבל דרמטיות לא חסרה כאן: שירים כמו "Humdrum" האפלולי ומבשר הרעות, שמסתנכרן בשלמות עם תמונת עטיפת האלבום, או "Here Comes the Flood", מהמוצדקות שבבלדות. נבירה יותר מעמיקה במילות השירים משלימה את התמונה. כמות (ואיכות) שירי האפוקליפסה תשלח גם את המאזין השאנן ביותר לאדן החלון, לקפיצה: יצור מפלצתי משמיד את כל מה שהוא רואה לנכון ב "Moribund The Burgermeister"; אדם שכוונותיו רעות ב "Humdrum"; האנשים שיוצאים למשימה הרואית וחסרת סיכוי ב "Down the Dolce Vita", תוך שהם משאירים את הנשים והילדים חסרי ישע מאחור; וכמובן- סוף העולם ב "Here Comes the Flood", שמעולם לא נשמע משכנע יותר.
שלוש שנים של שתיקה, הר של ציפיות- גבריאל עומד באתגר, ועומד זקוף על רגליו. זה אלבום כמעט מושלם- מפלרטט עם העבר, מראה פנים חדשות ביצירה של גבריאל, מלא גיוון והשראה, ויש בו מספיק סיבות מוזיקליות לחזור אליו במהלך השנים. ברצף הקריירה המפואר של גבריאל מדובר בסוג של רקוויאם לפרסונה המוזיקלית שלו משנות השבעים. האלבום שבא אחרי האלבום הזה היה more of the same, רק פחות טוב מוזיקלית. החל מ 1980 ומאלבומו השלישי גבריאל כבר ימציא את עצמו מחדש. אבל זה כבר חומר לפעם אחרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה