הקו הדק שבין הצלחה למלנכוליה

Madness - Keep Moving (1984)

מזג אויר מוזר תקף אותנו לפני כמה שבועות: אפור בבקרים, אבל לא ממש קר. מראית עין של חורף, מאותתת לנפש שצריך להצטמרר ולהתקפל פנימה, בשעה שהטמפרטורה בחוץ סבירה לגמרי.

הנפש הפסידה אולי במבחן המעשי, אבל ניצחה במבחן המוזיקלי: הניסיון שלי להרגיש חורפי גרם לי לאוורר את האלבום Keep Moving של Madness, שתמיד מציף אצלי כמה זכרונות חורף עמומים בצד האחורי של המוח. כל שנותר לי הוא לאוורר את הזכרונות, להתמסר לאלבום, ולחשוב עליו קצת. אז בבקשה, חשבתי

**************************

כשאתה אוהב להקה כלשהי, תמיד תשמח לקבל מנה נוספת בטעם המוכר, במיוחד כשאתה רעב למוזיקה. Keep Moving עומד בסטנדרט המדנסי המוכר- שירי פופ מושלמים של 3-4 דקות, עיבודים והפקה מוזיקליים שמשתרעים מהפסנתר החד, האסרטיבי והעשיר של מייק בארסון, ועד לסקסופון של לי ת'ומפסון, שדוחף את השירים קדימה בדיוק במקומות הנכונים. בין לבין אפשר, כמו תמיד, להנות מלהקה שמאזנת במדויק את הקלידים, הגיטרות, הסקסופון, הבס והתופים, ומשני זמרים נהדרים שיודעים איך לספר סיפור, ומתאימים לכל שיר את הנימה הנכונה- צינית או אמפתית.

שירים כמו "Keep Moving", "Give Me a Reason" או "March of the Gherkins" מלאים מרץ, מלודיה, פזמון מדויק, ושלל כלי נגינה, כולל תוספות מצוינות של כלי נשיפה ומיתרים. ככותבי שירים, חברי Madness הלכו והשתכללו, ורוב שירי האלבום הזה כוללים כל מיני תפניות מלודיות שדואגות שהשירים לא יישחקו לאורך זמן. האזנה לאלבום הזה ביום אפרפר כמוה כשפריץ של טיפות מים צבעוניות על האפרוריות החדגונית של יום החולין.

חוץ מלספק למאזין שאת מה שהוא מכיר ואוהב, הלהקה בהחלט ממשיכה להתקדם ולהרחיב את אמצעי ההבעה שלה. Madness היא אחת הלהקות הבריטיות המובהקות ביותר של תקופתה (ובכלל), והיא נטועה עמוק בתוך  ההוויה הצפון-לונדונית שממנה היא צמחה. השירים של מדנס עוסקים בצעירים, בהוויה שלהם (קניית קונדומים, חוויות מבתים לא מתפקדים ומבתי ספר שבהם עושים הכל חוץ מללמוד) וגם בנעורים שלהם. באלבומם הקודם, The Rise and Fall, הלהקה התחילה להרים את המבט אל מעבר למיידיות של החיים, לכיוונים יותר מופשטים. ב Keep Moving הלהקה מאמצת קול חדש, שמלווה את כל האלבום מתחילתו ועד סופו: המלנכוליה.

המלנכוליה נמצאת גם בשירים היותר קצביים: "March of the Gherkins" העוסק במבט לאחור על חיים שהתפספסו, כשגם הנוסטלגיה לא מנחמת, אפילו להיפך: "Catch me, I’m falling into my past/Catch me, the deeper the louder the laugh. השיר "Turning Blue" מכיל התייחסות מרומזת למלחמת פוקלנד המיותרת, ולמרות המקצב המהיר והתחושה ה"פופית", השיר איננו שיר עליז. באופן דומה, "Give Me a Reason" , עוד אחד מה upbeaters כביכול, עוסק בשבר בלתי ניתן לאיחוי- אב משפחה מיושן שנע בין הטלת טרור ואימה על משפחתו, לבין תחושה של צער עמוק על מעשיו.

כשהעליזות המוזיקלית של הלהקה נפגשת עם ההסתכלות הרחבה על העולם שהלהקה אימצה, התוצאה היא "Waltz Into Mischief", טיטאניק מוזיקלית רבת כלים ומשתתפים, שמפגישה נוכלים, גנבים, מנהיג חלקלק ורב כשלונות, וקהל רב ונוח להשפעה. כל אלה נפגשים יחד בשיר אחד, רוקדים ושרים לצליליה של הלהקה, ומתקדמים בצעדי שלושה רבעים עליזים הישר אל תוך הקרחון שמחכה להם בסוף השיר.

Madness מאיטה לא פעם את הקצב של השירים, מה שמוביל למיזוג של המלנכוליה והמוזיקה. התוצאה היא השירים היותר בולטים של האלבום: ב "Prospects" הסקא המפורסם שלהם הופך לרגאיי, ומספר על מהגר שמחפש עתיד טוב יותר אבל לא מוצא אותו, נקבר תחת העומס היומיומי של המציאות החדשה. "Michael Caine" עוסק בצורך האובססיבי להיזכר בעבר שהיה בעל משמעות, מאבק פנימי שמסתייים בתבוסה כשהזכרון הולך ודוהה, ומשאיר קליפה ריקה היכן שהיה פעם אדם חי.

פסגת האלבום מגיעה כשכל האלמנטים של האלבום מתאחדים: המלנכוליה, הפרספקטיבה הרחבה שהלהקה אימצה, יכולת כתיבת השירים העילאית של חבריה, והעושר המוזיקלי של הלהקה: "One Better Day" מספר על שני הומלסים לא צעירים, נפגעי הקפיטליזם הדורסני של מרגרט ת'אצ'ר. הם חיים ברחוב, נשענים זה על זו, מנסים לשמור על כבודם העצמי בעזרת פריטי עבר אישיים חסרי תועלת (חליפת שלושה חלקים, שלל מזוודות), ויודעים שימים טובים יותר הם רק זכרון, לא אופציה לעתיד. Madness מספרים סיפור אמפתי ומלא נשמה, מה שמתבטא גם בסקסופון החם של לי ת'ומפסון, ובעיבוד המיתרים שלא גולש לסנטימנטליות יתר.

שש שנים ואלבום חמישי, Madness עברו דרך אמנותית ארוכה ומרשימה בזמן קצר יחסית. הלהקה היחידה שעולה לי לראש ושעברה מסלול דומה היא הלהקה ההיא מליברפול. אבל זמנים שונים מניבים תוצאות שונות: Madness אמנם הצליחה להתרומם מנקודת המוצא שלה, ולהמריא למחוזות אמנותיים רחבים ועמוקים, אבל היא איבדה את הקהל שלה בדרך. חובבי המוזיקה העדיפו להמשיך עם הכוכבים של הרגע, והשאירו את Mdaness עם הישגי מכירות דלים. האנרגיה האמנותית אמנם התגברה, אבל הדלק המסחרי אזל, והלהקה התחילה לצלול כלפי מטה. מייק בארסון, הקלידן והמוח מאחורי העיבודים רבי הדמיון, החליט לעזוב את הלהקה אחרי הקלטת האלבום. Madness המשיכה לנוע אמנם, אבל רק לשנה וקצת נוספת- עוד אלבום וסינגל אחד, ואז פרידה.

אבל זה היה אז, באמצע שנות השמונים. שלושים שנה אחרי, האלבום הזה בהחלט ממשיך לנוע. Madness לא איכזבו אותי אז, ולא מאכזבים אותי היום.