פורסם גם בפורום "אגדות רוק" בתפוז
"הוא יעשה בהמשך אלבומים שונים, אבל לעולם לא עשה אלבום טוב יותר. האמת היא ש [האלבום הזה] הוא אחד מהאלבומים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול"
(וויליאם רוהלמן, allmusic. תרגום שלי. מקור)
Bruce Springsteen- The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle (1973)
"אדיוט", "מטומטם", "חוצפן, מה הוא חושב שהוא?" "עלוב נפש שכמותו". אני ממש יכול לראות את הפרצוף הסמוק מכעס של האיש עם החליפה והסיגר מחברת התקליטים "קולומביה", יורה צרור של קללות אל עבר הטייפ או הפטיפון שעומדים מבויישים בפינת המשרד, מנגנים את התוצר הסופי של מה שאמור להיות אלבומו השני של ברוס ספרינגסטין, החתום בחברה.
שימו את עצמכם לרגע בחליפה שלו: אם "קולומביה" היו צריכים לתכנן ולייצר כוכב רוק בפוטנציה, לא בטוח שהם היו מצליחים להעמיד מתחרה פוטנציאלי לברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי: מפוחית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית. פולק, רוק, רוק'נ'רול. גיבור עממי שצמח מרחובות ניו ג'רזי,חמוש בכריזמה שממגנטת אליו כמות הולכת וגדלה של מעריצים שהיו מוכנים להישבע בשמו. איש של מלים רהוטות, קול צרוד, ואש בעיניים. בקיצור: ברוס ספרינגסטין היה בוב דילן גירסה 2.0, ובצירוף מקרים מושלם הוא הוחתם בחברה והוציא את אלבומו הראשון ב 1973, השנה שבה הבוב דילן המקורי סיים תהליך מתמשך של הכשלה עצמית ואיבוד דרך, ועזב את החברה. נראה היה שהשועלים המחוייטים בחברה פגעו (שוב) בול: אלבומו הראשון של ספרינגסטין היה מהוסס אמנם, סגפני בחלק מהשירים, אבל לא היה ספק בנוגע לאיכות של הבחור המזוקן והחייכן. עכשיו הגיע זמנו של האלבום השני, זה שיהפוך את ברוס ספרינגסטין לכוכב הגדול שהוא ראוי להיות, בהתאם לתכנית של אנשי "קולומביה".
למרבה הצער, היה פגם קטן אחד בתכנית: ספרינגסטין עצמו, שסירב לשתף פעולה עם השאיפות המסחריות של קברניטי החברה. כן, לא מעט דילן זרם בדמו המוזיקלי של ספרינגסטין הצעיר, אבל היתה לו נטיה מרגיזה להיצמד לאמת האמנותית שלו, ולהתעלם באגביות מהצורך למכור תקליטים. ספרינגסטין היה איש של מלים. הרבה מלים. הוא לא ראה צורך או הכרח לצמצם אותן, ובהתאמה הוא הלחין שירים ארוכים, כאלה שמתחילים באיזור חמש הדקות, ומשם יכולים רק להתארך. המבנה של בית-פזמון לא חייב אותו, והוא העדיף בתים ארוכים ופזמונים נדירים. לא היתה לו בעיה לסלול מעקפים קטנים וגדולים בתוך השירים שלו, מעין "לחנים בתוך לחנים" שיאפשרו לו לשיר את כל מה שהוא כתב, בלי לוותר על פסיק. בקיצור- היכולת לחלץ מהבוב-דילן-דה-לה-שמאטע הזה להיט רדיו נורמלי היתה נמוכה מאד. ובלי להיט רדיו קצת קשה למכור תקליטים, כידוע, מה שאומר שהאמת האמנותית של ברוס ספרינגסטין היתה הבעיה הכי גדולה של חברת התקליטים שלו.
ספרינגסטין כתב, בשלב ההוא של חייו, מספיק שירים עבור אלבום כפול. אלה שלא יצאו באופן רשמי עשו את דרכם לאוסף המרובע Tracks שיצא ב 1998. בהקדמה לאוסף ההוא כתב ספרינגסטין: "האלבומים שהקלטתי הפכו לסדרה של בחירות- מה לכלול, מה להשמיט? ביססתי את החלטותי על נקודת המבט היצירתית שלי של אותו הרגע- הנושא בו ניסיתי להתמקד, משהו מוזיקלי או רגשי שניסיתי להביע". במקרה של The Wild, The Innocent, and the E Street Shuffle, ספרינגסטין השמיט שירים שלמים ומצויינים על מנת להתמקד בניו ג'רזי העיר, על מדרכותיה, גיבוריה היומיומיים, וההבל העולה מהמדרכות שלה.
ספרינגסטין ממש שואב אל תוך העט שלו את רחובות ניו ג'רזי, ופורס אותם מחדש בשורה של שירים- לא, סרטים קטנים ועמוסי פרטים: את ימי הקיץ הוא חוגג עם קרנבל הרחוב הגדול, הצבעוני, החם והסקסי של שיר הנושא, וגם עם חגיגה שכונתית לרגל השיבה הביתה של קיטי ("Kitty's Back"), זאת שהתחתנה עם איזה חתול רחוב עלוב, הבינה את גודל הטעות שעשתה, וחזרה אל זרועותיהם הצוהלות של החברים הישנים. כשהלילה יורד על העיר והמדרכות פולטות את חום היום, ספרינגסטין מפנה את הזרקור אל עבר הקרקס של "ווילד בילי", ומתבונן בנימה משועשעת/מהורהרת ואמפתית בכל האנשים המעוותים לכאורה, והאנושיים לגמרי. העיבוד המוזיקלי הקברטי הופך את מנוחת העמלים שלהם להצגה בפני עצמה.
ב "Incident on 57th Street" הוא מתחיל בתיאור יבש, עובדתי, של הגיבור והסביבה: ג'וני "הספרדי" שמגיח, חבול וחבוט, מהביבים, ומתנהג כמו כל ערס מצוי: שורק לבחורות, מתגרה בסרסורים, מוכן לעוד סיבוב של קיום חסר תכלית. ואז, כשספרינגסטין מכניס לתמונה את ג'יין "הפורטוריקאית", מתחיל מעשה החסד: הוא מאיר את רומיאו ויוליה שלו באור רך, ומנתק אותם מהקרקע האפורה של המציאות. למשך 7 דקות ספרינגסטין הוא המלאך השומר שלהם, מוודא שסיפור האהבה שלהם יהיה הכי רומנטי שאפשר. וכשמגיע הסוף הטראגי הבלתי נמנע, ספרינגסטין לא מנחית אותם אל הקרקע, אלא מעלה אותם השמימה בסערת גיטרות, כי לסיפור כזה לא מגיע להימוג סתם ככה אל קרקע המציאות.
ואם ב "Incident on 57th Street" ספרינגסטין הוא מספר הסיפורים, הרי ב"(Rosalita (come out tonight" ספרינגסטין הוא הגיבור האולטימטיבי, והחיים הם רוק'נ'רול: הוא יורה את עצמו אל תוך השיר, מפתה את רוזי לצאת מהבית מול עיניהם המשתאות של הוריה, מושך אותה כמו פרפר אל האש, מסביר לה ש "We're gonna play some pool/ skip some school/ act real cool/ stay out all night", מצמיד אותה אליו, וממריא איתה אל על, רכוב על הגיטרה שלו, הרחק מאביה המיושן וחסר המושג, שלא מבין שבתו היקרה הולכת להיות זוגתו של כוכב הרוק הכי גדול בעולם. הרוק'נ'רול מעולם לא היה רומנטי יותר וחסר דאגות מאשר בשיר הזה.
אורבני ככל שהאלבום הזה נשמע, ספרינגסטין מרווח את הדחיסות עם שני שירים: "New York City Serendae" כשמו כן הוא: סרנדה של עשר דקות, משב רוח נעים בחצות של ליל ירח מלא, שיר אהבה שאורג פסנתר, גיטרות אקוסטיות, ומיתרים, והופך את מנהטן האורבנית לתפאורת רקע עבור בילי וג'קי, שהמחר שלהם איננו ידוע, אבל ההווה שלהם, במושב האחורי של הקאדילאק, כאילו כותב את השיר הזה מעצמו.
"(4th Of July, Asbury Park (Sandy" גם הוא משב רוח, אבל המיקום הפעם הוא הטיילת של חוף ג'רזי. ספרינגסטין הוא לא הטיפוס שיתהלך יד ביד עם נערתו ויבהה בזיקוקים של חגיגות יום העצמאות. הראש תמיד עובד, המילים הופכות למשפטים, והטיילת והעיר מתממשים שורה אחר שורה: נגני הרחוב בטיילת, הנערים בקזינו שרוקדים עם חולצות פתוחות כמו מאהבים לטיניים, נערים אחרים במרדף תמידי אחרי נערות מתוחכמות מהם, מדאם מארי שהשוטרים עצרו כי היא "יודעת את העתיד טוב יותר מהם". כל זה ממוסגר בנוף העירוני כפי שנראה מהטיילת, משמש כתפאורה עבור זוג האוהבים, מלווה בגיטרות נעימות ואקורדיאון רומנטי. אבל ליבו של השיר הוא ריאליזם מפוכח, הבנה שההילה שכאילו שומרת על שניהם היא זמנית ושברירית, יכולה להיעלם כבר בבוקר שלמחרת.
האלבום הזה הוא המכונית החבוטה, הקלאסית, שברוס ספרינגסטין כל כך אוהב: כשדוושת הגז לחוצה עד הסוף והתאוצה בשיאה ספרינגסטין והדמויות שלו נמצאים על גג העולם ממש. אבל כשמאטים לרגע והנוף כבר לא חולף בסערה מול העיניים אפשר לראות את התפרים שמחברים את חלקי החיים היומיומיים, ולהרהר גם על יום המחרת, ולא רק על ההנאה של הרגע. בשלב הזה של הכתיבה שלו, ספרינגסטין מעדיף במובהק את הצד הרומנטי, האמפתי, של הדמויות שהוא כתב ויצר.
למרות מצויינותו של האלבום, ספרינגסטין לא המשיך בכיוון המוזיקלי שלו: הוא למד להדק את המוזיקה שלו ולכתוב שירים ידידותיים לרדיו, אבל לקח איתו להמשך הדרך את היכולת לכתוב ולעבד שירים "גדולים",בנפח הצליל שלהם ומלאי תנופה. הצילום האחורי של עטיפת האלבום מציג את ספרינגסטין והאי סטריט באנד, הלהקה שתלווה אותו מעתה והלאה. הלהקה עתידה לעבור כמה שינויים פרסונליים לאחר האלבום הזה, אבל למשך 47 דקות זאת להקת הרוק'נ'רול המושלמת: ויני "מד דוג" לופז מתופף כמו הכינוי שלו, ונעזר בגארי טאלנט, סלע יציב של נגינה בבאס. דני פדריסי מנגן קלידים, ואקורדיאון, ופסנתר, וכל מה שספרינגסטין מבקש ממנו. דייויד סאנקשיוס מפליא לנגן פסנתר ואורגן, ומשאיר נעליים גדולות מאד למי שיחליף אותו בקרוב. קלארנס "ביג מן" קלמונס הוא נגן הסקסופון האולטימטיבי של כל להקת רוק שהיא, בטח ובטח של האי סטריט באנד. מנצח על התזמורת ומנגן גיטרות הוא ברוס ספרינגסטין, "הבוס", רומנטי, הומאני אופטימי, התסריטאי והבמאי של 7 סצינות עמוסות פרטים שמתחברות לכדי אלבום נפלא אחד.
סוף.
