במועדון קטן, בשורה הראשונה, נהנה מלהקת הקאוורים הכי טובה בעולם

פורסם גם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Elvis Costello - Kojak Variety (1995)

 ב 1997 הוציא אלביס קוסטלו את האלבום Extreme Honey- אלבום אוסף שסיכם 8 שנות עשייה מוזיקלית תחת המטריה של חברת וורנר. קוסטלו ערך בעצמו את האוסף, ובחר 18 שירים, רובם מתוך כל האלבומים שהוציא בשנים האמורות. כמעט כל האלבומים. אלבום אחד לא מיוצג כלל באוסף הזה, או בכל אוסף אחר של קוסטלו: האלבום Kojak Variety שיצא ב 1995.

בחוברת שמצורפת לאוסף מתייחס קוסטלו לאלבום הזה: "1990. מנסה להקליט את Mighty Like a Rose... יותר מדי עורכי דין בסביבה, אז אני נוסע לברבאדוס, שותה רום, ומקליט את Kojak Variety, אלבום של השירים האהובים עלי ביותר של אנשים אחרים...5 שנים לאחר מכן (אני) מנסה לשכנע את חברת התקליטים להוציא לאור את האלבום ללא פרסום, כך שהקונים יוכלו לגלותו אותו על המדפים בזמנם החופשי. כישלון. Kojak Variety לא מיוצג באוסף הזה, אבל הוא עדיין בחנויות, מחכה שתגלו אותו" (תרגום שלי). האלבום הזה, בקיצור נמרץ, הוא אלבום שרק קוסטלולוגים מכירים אותו. קוסטלולוגים שרופים.

וזה חבל מאד, כי האלבום הזה הוא אלבום מצוין. במבט לאחור הוא מתבלט מתוך שורת האלבומים שקוסטלו הקליט בתקופה ההיא, ולדעתי הוא מסוגל להתחבב גם על אנשים שלא מכירים את אלביס קוסטלו, או לא אוהבים את המוזיקה שלו.

שני האלבומים שקוסטלו הוציא ב 1989 (Spike) ו 1991 (Mighty Like a Rose) הם תוצר של עבודת אולפן מאומצת. Kojak Variety נבדל מהם בכך שהוקלט בתוך שבועיים בלבד, מה שמטיל הרבה משקל ואחריות על הנגנים שבאלבום. קוסטלו בחר הרכב של נגנים ותיקים שלכל אחד מהם יש במה להתגאות: את התופים חלקו פיט ת'ומאס, המתופף הוותיק של "האטרקציות", וג'ים קלטנר שתופף בימי חייו עם ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון וגם רינגו סטאר. על הבאס הופקד ג'רי שף, שאת שמו אפשר למצוא בקרדיטים של L.A. Woman של הדורז. ג'יימס ברטון מנגן גיטרה, משהו שהוא עשה בעבר עבור ריקי נלסון, בפאלו ספרינגפילד, ואלביס פרסלי (את פרסלי, כמו גם את בוב דילן, הוא נאלץ לדחות בשלב מסוים בשל עומס עבודה). על הקלידים הופקד לארי נכטל (Knechtel), שאת קירות ביתו מפארות תמונות של הביץ' בויז, הבירדז, וסיימון וגרפונקל. (מדובר כמובן בניימדרופינג חלקי, מזערי ממש, מהמוזיקאים שהחבורה הזאת עבדה איתם). אל סוסי המרוץ הוותיקים האלה קוסטלו צירף סייח אחד צעיר ובועט: הגיטריסט מארק ריבו (Ribot), בן גילו ודורו של קוסטלו, שקורות החיים שלו לא כוללים אושיות כמו לנון או אלביס פרסלי, אלא את ג'ון זורן וטום ווייטס.

בהינתן זמן ההקלטה הקצר והרכב המוזיקאים המשופשף, קוסטלו מתגלה כאן במיטבו כמנהיג מוזיקלי: הלהקה נשמעת מהודקת, ותיקה, כאילו היא מנגנת את השירים האלה מאז ומתמיד. מהצד השני קוסטלו מאפשר לנגנים שלו לנשום ולנגן קטעי סולו שנותנים לנגני הליווי הותיקים האלה את ההזדמנות להראות שהם לא רק קרדיטים על עטיפה פנימית של אלבומים, אלא מוזיקאים עגולים ומלאי השראה: מארק ריבו הוא גיטריסט לא צפוי. הוא מסוגל לצאת מן השורה עם סולו דוקר, מוזר, דיסהרמוני במכוון כמו ב "Strange", ומהצד השני הוא מסוגל להפליא בסולו מהודק וגרובי, שמוסיף צבע ללחיים התפוחות ממילא של "Hidden Doubt". בשני המקרים הפוקוס עובר מקוסטלו לריבו, ולקוסטלו אין שום בעיה עם זה. באופן דומה אפשר להנות מהרגישות וההשראה של נכטל ב "I Threw It All Away" או "Please Stay". גם ברטון, שף, ת'ומאס וקלטנר מקבלים קרדיט נדיב מקוסטלו, וגומלים לו בהתאם.

קוסטלו לא רק מוציא את המיטב מהנגנים שבחר, אלא גם מהשירים שבחר: מוטת הכנפיים שלו תמיד היתה רחבה, וכללה הטמעה של ז'אנרים שונים ומגוונים אל תוך המוזיקה שלו. השירים שהוא בחר לאלבום הזה מתאפיינים בכיסוי של אותם ז'אנרים: רוק'נ'רול, פופ, סול, ג'אז ו אר'נ'בי. אבל קוסטלו לא מחפש את השירים המוכרים ביותר מכל ז'אנר, אלא את אלה שמזכירים לו תקופות ואירועים אישיים. את הסיפורים שלו הוא חולק עם המאזינים בחוברת הפנימית של האלבום. חלק מהשירים בוצעו על ידו בסיבובי הופעות שונים בעברו, ובאלבום הזה הוא מקבץ את כולם.

15 השירים שבאלבום לקוחים מהשנים 1930-1970. השיר הוותיק ביותר (ואולי גם המפורסם ביותר) הוא "The Very Thought Of You" שהבוצע במקור ע"י נט "קינג" קול. השיר החדש ביותר הוא  "Payday" של ג'סי ווינצ'סטר שעל אלבום הבכורה שלו ממליץ קוסטלו בחום. שאר השירים באלבום מוכרים בביצועים של בוב דילן, ליטל ריצ'ארד, דאסטי ספרינגפילד, ארת'ה פרנקלין, הקינקס, ועוד כמה שכדי לגלות אותם תצטרכו להאזין לאלבום ולקרוא את החוברת הפנימית.

החיבור של קוסטלו לשירים שבחר משפיע באופן מיטבי על הביצועים שלו: הוא מוצא במדויק את הדופק של כל שיר ושיר, יודע מתי לשחרר ומתי לקחת את השיר אליו, וגורם לחלק מהשירים להישמע כאילו הם שלו במקור, כמו למשל "I've Been Wrong Before" שכתב רנדי ניומן עבור דאסטי ספרינגפילד. שירי הרוק'נ'רול הם פאן טהור, הבלדות נטולות קיטש, וקשה לי לבחור שיר אחד שטוב יותר מהשאר באלבום הזה. כולם מצוינים. החריג היחיד באלבום הוא "Days" של ריי דייויס, שעבודת האולפן שעבר בולטת ביחס לספונטניות לכאורה שנודפת משאר 14 השירים. ועם זאת, הוא סוגר את האלבום בצורה מיטבית, מהדהד באזניים גם אחרי שהאלבום מסתיים.

קוסטלו מצליח להחיות שירים ותיקים ולתת להם נפח וחיים. כשאני מאזין לאלבום אני מרגיש כאילו אני נמצא במועדון קטן, יושב על כיסא בשורה הראשונה, ורואה את הלהקה מנגנת כמה מטרים מהאזניים שלי. קוסטלו הבטיח פעם שהוא יעשה Kojak Variety Vol. 2 מתישהו. עברו יותר מעשרים שנה, ואני עדיין מחכה. בינתיים אפשר לשמוע שוב את החלק הראשון.

רומנטי, הומאני, אופטימי

פורסם גם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

"הוא יעשה בהמשך אלבומים שונים, אבל לעולם לא עשה אלבום טוב יותר. האמת היא ש [האלבום הזה] הוא אחד מהאלבומים הגדולים ביותר בהיסטוריה של הרוק'נ'רול"

(וויליאם רוהלמן, allmusic. תרגום שלי. מקור)

Bruce Springsteen- The Wild, the Innocent & the E Street Shuffle (1973)

"אדיוט", "מטומטם", "חוצפן, מה הוא חושב שהוא?" "עלוב נפש שכמותו". אני ממש יכול לראות את הפרצוף הסמוק מכעס של האיש עם החליפה והסיגר מחברת התקליטים "קולומביה", יורה צרור של קללות אל עבר הטייפ או הפטיפון שעומדים מבויישים בפינת המשרד, מנגנים את התוצר הסופי של מה שאמור להיות אלבומו השני של ברוס ספרינגסטין, החתום בחברה.

שימו את עצמכם לרגע בחליפה שלו: אם "קולומביה" היו צריכים לתכנן ולייצר כוכב רוק בפוטנציה, לא בטוח שהם היו מצליחים להעמיד מתחרה פוטנציאלי לברוס ספרינגסטין. ספרינגסטין היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי: מפוחית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית. פולק, רוק, רוק'נ'רול. גיבור עממי שצמח מרחובות ניו ג'רזי,חמוש בכריזמה שממגנטת אליו כמות הולכת וגדלה של מעריצים שהיו מוכנים להישבע בשמו. איש של מלים רהוטות, קול צרוד, ואש בעיניים. בקיצור: ברוס ספרינגסטין היה בוב דילן גירסה 2.0, ובצירוף מקרים מושלם הוא הוחתם בחברה והוציא את אלבומו הראשון ב 1973, השנה שבה הבוב דילן המקורי סיים תהליך מתמשך של הכשלה עצמית ואיבוד דרך, ועזב את החברה. נראה היה שהשועלים המחוייטים בחברה פגעו (שוב) בול: אלבומו הראשון של ספרינגסטין היה מהוסס אמנם, סגפני בחלק מהשירים, אבל לא היה ספק בנוגע לאיכות של הבחור המזוקן והחייכן. עכשיו הגיע זמנו של האלבום השני, זה שיהפוך את ברוס ספרינגסטין לכוכב הגדול שהוא ראוי להיות, בהתאם לתכנית של אנשי "קולומביה".

למרבה הצער, היה פגם קטן אחד בתכנית: ספרינגסטין עצמו, שסירב לשתף פעולה עם השאיפות המסחריות של קברניטי החברה. כן, לא מעט דילן זרם בדמו המוזיקלי של ספרינגסטין הצעיר, אבל היתה לו נטיה מרגיזה להיצמד לאמת האמנותית שלו, ולהתעלם באגביות מהצורך למכור תקליטים. ספרינגסטין היה איש של מלים. הרבה מלים. הוא לא ראה צורך או הכרח לצמצם אותן, ובהתאמה הוא הלחין שירים ארוכים, כאלה שמתחילים באיזור חמש הדקות, ומשם יכולים רק להתארך. המבנה של בית-פזמון לא חייב אותו, והוא העדיף בתים ארוכים ופזמונים נדירים. לא היתה לו בעיה לסלול מעקפים קטנים וגדולים בתוך השירים שלו, מעין "לחנים בתוך לחנים" שיאפשרו לו לשיר את כל מה שהוא כתב, בלי לוותר על פסיק. בקיצור- היכולת לחלץ מהבוב-דילן-דה-לה-שמאטע הזה להיט רדיו נורמלי היתה נמוכה מאד. ובלי להיט רדיו קצת קשה למכור תקליטים, כידוע, מה שאומר שהאמת האמנותית של ברוס ספרינגסטין היתה הבעיה הכי גדולה של חברת התקליטים שלו.

ספרינגסטין כתב, בשלב ההוא של חייו, מספיק שירים עבור אלבום כפול. אלה שלא יצאו באופן רשמי עשו את דרכם לאוסף המרובע Tracks שיצא ב 1998. בהקדמה לאוסף ההוא כתב ספרינגסטין: "האלבומים שהקלטתי הפכו לסדרה של בחירות- מה לכלול, מה להשמיט? ביססתי את החלטותי על נקודת המבט היצירתית שלי של אותו הרגע- הנושא בו ניסיתי להתמקד, משהו מוזיקלי או רגשי שניסיתי להביע". במקרה של The Wild, The Innocent, and the E Street Shuffle, ספרינגסטין השמיט שירים שלמים ומצויינים על מנת להתמקד בניו ג'רזי העיר, על מדרכותיה, גיבוריה היומיומיים, וההבל העולה מהמדרכות שלה.

ספרינגסטין ממש שואב אל תוך העט שלו את רחובות ניו ג'רזי, ופורס אותם מחדש בשורה של שירים- לא, סרטים קטנים ועמוסי פרטים: את ימי הקיץ הוא חוגג עם קרנבל הרחוב הגדול, הצבעוני, החם והסקסי של שיר הנושא, וגם עם חגיגה שכונתית לרגל השיבה הביתה של קיטי ("Kitty's Back"), זאת שהתחתנה עם איזה חתול רחוב עלוב, הבינה את גודל הטעות שעשתה, וחזרה אל זרועותיהם הצוהלות של החברים הישנים. כשהלילה יורד על העיר והמדרכות פולטות את חום היום, ספרינגסטין מפנה את הזרקור אל עבר הקרקס של "ווילד בילי", ומתבונן בנימה משועשעת/מהורהרת ואמפתית בכל האנשים המעוותים לכאורה, והאנושיים לגמרי. העיבוד המוזיקלי הקברטי הופך את מנוחת העמלים שלהם להצגה בפני עצמה.

ב "Incident on 57th Street" הוא מתחיל בתיאור יבש, עובדתי, של הגיבור והסביבה: ג'וני "הספרדי" שמגיח, חבול וחבוט, מהביבים, ומתנהג כמו כל ערס מצוי: שורק לבחורות, מתגרה בסרסורים, מוכן לעוד סיבוב של קיום חסר תכלית. ואז, כשספרינגסטין מכניס לתמונה את ג'יין "הפורטוריקאית", מתחיל מעשה החסד: הוא מאיר את רומיאו ויוליה שלו באור רך, ומנתק אותם מהקרקע האפורה של המציאות. למשך 7 דקות ספרינגסטין הוא המלאך השומר שלהם, מוודא שסיפור האהבה שלהם יהיה הכי רומנטי שאפשר. וכשמגיע הסוף הטראגי הבלתי נמנע, ספרינגסטין לא מנחית אותם אל הקרקע, אלא מעלה אותם השמימה בסערת גיטרות, כי לסיפור כזה לא מגיע להימוג סתם ככה אל קרקע המציאות.

ואם ב "Incident on 57th Street" ספרינגסטין הוא מספר הסיפורים, הרי ב"(Rosalita (come out tonight" ספרינגסטין הוא הגיבור האולטימטיבי, והחיים הם רוק'נ'רול: הוא יורה את עצמו אל תוך השיר, מפתה את רוזי לצאת מהבית מול עיניהם המשתאות של הוריה, מושך אותה כמו פרפר אל האש, מסביר לה ש "We're gonna play some pool/ skip some school/ act real cool/ stay out all night", מצמיד אותה אליו, וממריא איתה אל על, רכוב על הגיטרה שלו, הרחק מאביה המיושן וחסר המושג, שלא מבין שבתו היקרה הולכת להיות זוגתו של כוכב הרוק הכי גדול בעולם. הרוק'נ'רול מעולם לא היה רומנטי יותר וחסר דאגות מאשר בשיר הזה.

אורבני ככל שהאלבום הזה נשמע, ספרינגסטין מרווח את הדחיסות עם שני שירים:  "New York City Serendae" כשמו כן הוא: סרנדה של עשר דקות, משב רוח נעים בחצות של ליל ירח מלא, שיר אהבה שאורג פסנתר, גיטרות אקוסטיות, ומיתרים, והופך את מנהטן האורבנית לתפאורת רקע עבור בילי וג'קי, שהמחר שלהם איננו ידוע, אבל ההווה שלהם, במושב האחורי של הקאדילאק, כאילו כותב את השיר הזה מעצמו.

 "(4th Of July, Asbury Park (Sandy" גם הוא משב רוח, אבל המיקום הפעם הוא הטיילת של חוף ג'רזי. ספרינגסטין הוא לא הטיפוס שיתהלך יד ביד עם נערתו ויבהה בזיקוקים של חגיגות יום העצמאות. הראש תמיד עובד, המילים הופכות למשפטים, והטיילת והעיר מתממשים שורה אחר שורה: נגני הרחוב בטיילת, הנערים בקזינו שרוקדים עם חולצות פתוחות כמו מאהבים לטיניים, נערים אחרים במרדף תמידי אחרי נערות מתוחכמות מהם, מדאם מארי שהשוטרים עצרו כי היא "יודעת את העתיד טוב יותר מהם". כל זה ממוסגר בנוף העירוני כפי שנראה מהטיילת, משמש כתפאורה עבור זוג האוהבים, מלווה בגיטרות נעימות ואקורדיאון רומנטי. אבל ליבו של השיר הוא ריאליזם מפוכח, הבנה שההילה שכאילו שומרת על שניהם היא זמנית ושברירית, יכולה להיעלם כבר בבוקר שלמחרת.

האלבום הזה הוא המכונית החבוטה, הקלאסית, שברוס ספרינגסטין כל כך אוהב: כשדוושת הגז לחוצה עד הסוף והתאוצה בשיאה ספרינגסטין והדמויות שלו נמצאים על גג העולם ממש. אבל כשמאטים לרגע והנוף כבר לא חולף בסערה מול העיניים אפשר לראות את התפרים שמחברים את חלקי החיים היומיומיים, ולהרהר גם על יום המחרת, ולא רק על ההנאה של הרגע. בשלב הזה של הכתיבה שלו, ספרינגסטין מעדיף במובהק את הצד הרומנטי, האמפתי, של הדמויות שהוא כתב ויצר.

למרות מצויינותו של האלבום, ספרינגסטין לא המשיך בכיוון המוזיקלי שלו: הוא למד להדק את המוזיקה שלו ולכתוב שירים ידידותיים לרדיו, אבל לקח איתו להמשך הדרך את היכולת לכתוב ולעבד שירים "גדולים",בנפח הצליל שלהם ומלאי תנופה. הצילום האחורי של עטיפת האלבום מציג את ספרינגסטין והאי סטריט באנד, הלהקה שתלווה אותו מעתה והלאה. הלהקה עתידה לעבור כמה שינויים פרסונליים לאחר האלבום הזה, אבל למשך 47 דקות זאת להקת הרוק'נ'רול המושלמת: ויני "מד דוג" לופז מתופף כמו הכינוי שלו, ונעזר בגארי טאלנט, סלע יציב של נגינה בבאס. דני פדריסי מנגן קלידים, ואקורדיאון, ופסנתר, וכל מה שספרינגסטין מבקש ממנו. דייויד סאנקשיוס מפליא לנגן פסנתר ואורגן, ומשאיר נעליים גדולות מאד למי שיחליף אותו בקרוב. קלארנס "ביג מן" קלמונס הוא נגן הסקסופון האולטימטיבי של כל להקת רוק שהיא, בטח ובטח של האי סטריט באנד. מנצח על התזמורת ומנגן גיטרות הוא ברוס ספרינגסטין, "הבוס", רומנטי, הומאני אופטימי, התסריטאי והבמאי של 7 סצינות עמוסות פרטים שמתחברות לכדי אלבום נפלא אחד.

סוף.

שמים בהירים, עתיד מזהיר

U2- Under a Blood Red Sky- 1983

(מתוך הפרוייקט הפיקטיבי Eighties revisited)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזו

א. U2 עוד יהיו גדולים יום אחד. זה ברור לכל מי ששומע אותם ברדיו, או שקונה את התקליטים שלהם.

בינתיים הרדיו משמיע בתדירות גבוהה את ''Pride'' הצעקני שלהם לצד להיטים נוספים מקיץ 1984, כמו ''Slave to love'' של בראיין פרי, “Life In a Northern Town” של Dream Academy, או ''Big In Japan'' של אלפאוויל, אבל פה ושם אפשר לתפוס שיר נוסף ברדיו, “The Unforgettable Fire” שמו, וגם הוא של U2. אפילו ילד בן 12 מזהה בשיר הזה איכויות שלא קיימות בלהיטי רדיו אחרים מהשנתיים האחרונות.

לט' יש קסטה של U2. זאת הופעה חיה בשם Under a Blood Red Sky. אין שם את השירים מהרדיו אמנם, אבל ט' מסביר ברוב חשיבות ש-U2 מאד גדולים באנגליה, ובכל מקרה הם בוודאי עדיפים על אלפאוויל, או מי-שזה-לא-יהיה ששר את ''Suzanna''. קשה לי להגדיר את המוזיקה שלהם, שלא דומה לפופ הרדיופוני המקובל, אבל יש שם אלמנטים של אנרגיה ושל תשוקה, שלא מתחברים אצלי למשהו מוגדר. רק עוד כמה שנים אדע לתת לזה שם: ''רוק''.

וקיץ 1984 הוא קיץ שנחרט בזיכרון: תקופה מתוקה וחסרת דאגות. השמים כחולים, ללא אף ענן; מזג האוויר, בישוב שליד ירושלים - חם, יבש, ונקי. העתיד- תיכון, צבא, חיים- רחוק ולא נמצא בתודעה. העבר קצר ולא חשוב, ההווה מתוק ואינסופי. ופס הקול של ההווה הזה הוא הקסטה של ט'- Under a Blood Red Sky של U2.


ב. נוסטלגיה היא דבר מבורך, והיא קצה החוט שהוביל להאזנות חוזרות לאלבום הזה, שם נחשפת U2 כטריו רוק תוקפני, יחד עם זמר אקסטטי, בעל קול חזק ומצוין. בדיעבד כל מה שאמור היה לפעול נגד האלבום הזה פועל לטובתו: חברת התקליטים של הלהקה תיכננה אלבום ביניים בין 2 אלבומים "אמיתיים" (War ו-The Unforgettable Fire), אבל יצא להם האלבום הטוב ביותר של U2 מהתקופה הראשונה שלהם, לפני בראיין אינו והמגה-הצלחה, אלבום שמשלב בצורה מושלמת סינגלים (“Sunday Bloody Sunday”, ''New Year’s Day'', ו ''I Will Follow''), קטעי אלבום מובהקים (''Gloria'' ו-''11 O’clock Tick Tock'') וגם בי סייד מצוין אחד (''Party Girl''). הפורמט - מעין EP מורחב/מיני אלבום- הופך את האלבום למהודק, ללא נפילות או עומס יתר. גם החיבור של קטעים מהופעות שונות לאלבום אחד, כאילו אמרו מנהלי הלהקה ''הבה נזרוק למעריצים איזו עצם, כדי שלא ישתעממו בינתיים'' עושה רק טוב. כל קטע מוציא מהלהקה את המיטב: אם זה ''Gloria'' הפותח, שעושה רושם שנשלף מאמצע ההופעה ומוצא את בונו בשיא האקסטזה, מפרגן לאדם קלייטון ול-The Edge, ואם זה ''40'' האנמי, שהופך באלבום הזה להמנון הופעות סוחף. ''I Will Follow'' גדול ועצום, וכשבונו שר ''It's cold outside, It gets so hot in here'' בפתיחת ''11 O’clock Tick Tock'', עוברות בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

בנוסף לכל זה יש באלבום הזה אלמנט שנראה מנוגד לכל ההוויה של U2: צניעות. הצניעות לא נובעת מהלהקה אלא מהנסיבות: בהעדר היכולת להעתיק את סאונד האולפן העשיר והתוקפני אל ההופעות, נאלצת הלהקה לנגן רק עם מה שארבעת חבריה יכולים לספק. כך נעלם לו הכינור הגרנדיוזי של ''Sunday, Bloody Sunday'', וכך נאלץ The Edge לנגן את הפסנתר הפותח ב ''New Year’s Day'', ומיד אחר כך לשוב אל הגיטרה האגרסיבית שלו. בונו עצמו מרגיש כנראה קצת מאוים מגודל הנסיבות, ומקדים ל-''Sunday, Bloody Sunday'' את המשפט:''There has been too much talk about this song. This song is not a rebel song. This song is Sunday, Bloody Sunday''. בשלב הזה של הקריירה, U2 מעדיפים לתת למוזיקה לדבר. ועדיין אפשר למצוא רמז שינבא את העתיד המוזיקלי/מסחרי של הלהקה: מתוך כל הליריקה שבונו כתב עבור הלהקה, הוא החליט לשלוף מתוך ''New Year’s Day'' את המשפט האפוקליפטי ''Under a Blood Red Sky'' ככותרת לאלבום הזה, משל היה מדובר בנבואה של שואה גרעינית לפחות, ולא באוסף אנרגטי ומלהיב של ביצועים חיים.

ג. השמיים של U2 רחוקים מלהיות אדומים: הם כחולים ובהירים, ללא טיפת ענן. העבר- לא באמת חשוב. העתיד- יכול להיות רק טוב, וההווה נפלא באופן אינסופי וממלא את כל ההוויה של הלהקה. יום אחד הם עוד יהיו גדולים. באמת.

מפרק, אבל לא מרכיב מחדש הפעם

Steely Dan- Pretzel Logic 1974

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

הקדמה

אני בטוח שיש לא מעט אנשים שלא מסוגלים לשמוע מוזיקה מסוימת. הכוונה היא לא לז'אנרים/מוזיקאים שהם פח בהגדרה (ג'סטין ביבר וכדומה), אלא למוזיקה שנחשבת "איכותית" או "מוערכת", ושאנשים פשוט לא מסוגלים לשמוע אותה, תהיה הסיבה אשר תהיה.


הרתיעה פנים רבות לה: זאת יכולה להיות סיבה טרגית במיוחד, אבל זאת יכולה להיות איזושהי אנקדוטה. לאיזו מן הקטגוריות נופל האלבום הזה? קראו ותדעו

בייגל גורמה עם מולי שפירא

זה היה באיזה בוקר, קרוב לוודאי בדרך לעבודה. האזנתי לרדיו, ולא למוזיקה שלי. התכנית הייתה, קרוב לוודאי, תכנית הבוקר של בועז כהן. השיר שהחל להתנגן היה מבטיח מאד. זה היה "Rikki Don't Lose That Number" של סטילי דאן.

סטילי דאן היה עבורי אחד מההרכבים האלה שאני מכיר בקיומם, אבל לא מכיר אותם. יש רגעים שבהם אסימון נופל, ואתה מבין שמוזיקה מצוינת מחכה לך ממש מעבר לפינה, גדולה עגולה וטעימה. רק להרים ולנגוס. זה בהחלט היה המקרה: הבאס העגול, הפסנתר המלודי והמלא, הלחן שהתפתח והתפתל בצורות שלמדתי להעריך עם השנים.

סטילי דאן! איזו להקת גורמה זאת. הרכב אינטליגנטי, אינטלקטואלי, מוזיקלי. האזנה ללהקה כזאת גורמת לבנאדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. אם ברוס ספרינגסטין מציע לגיבוריו (ולמאזיניו) גאולה דרך מכוניות חבוטות על כביש מהיר, בדרך מסמולטאון ג'רזי לעולם הגדול, הרי שסטילי דאן הציעה לאיש ההייטק חובב המוזיקה גאולה דרך הדימוי- אני לא באמת נוסע לבנין בן 7 קומות, לקיוב מס' 655 בפורד פוקוס ליסינג. השיר הזה הוא הפסקול של הנהיגה שלי באאודי A3 (או Q3, או Z3, או כל 3 ששייך ליצרנית מכוניות גרמנית בעלת תדמית יוקרתית), חותך דרך הכבישים אל עבר ההווה המצליח, הנקי והמדויק שלי. מלצר! עוד יין בבקשה.

סדרה של פעולות פשוטות בערב הביאה את האלבום Pretzel Logic מ 1974 אלי, להאזנה. השיר הראשון הוא כמובן "Rikki Don't Lose That Number", ומשם, אני בטוח, הדרך היא רק למעלה.

יום למחרת, בועז כהן מפנה את מקומו לאלבום במערכת של האוטו. שיר אחרי שיר, השמש מאירה יותר מכרגיל. הציפורים עליזות יותר מבדרך כלל. מוזיקה היא דבר כל כך נפלא כשהיא ננעלת על המאזין הנכון, בזמן הנכון.

אחד הדברים העקרוניים באלמנט ההפתעה הוא החד פעמיות שבו. קשה מאד לשחזר באופן מלא ונאמן את הפעם הראשונה שבה הופתעת ממשהו. ורצועה מס' 5 באלבום תפסה אותי בחתיכת הפתעה, אני מודה. "East St. Louis Toodle-O" קוראים לה, והיא בכלל קטע של דיוק אלינגטון. את כל זה אני יודע עכשיו, אבל כשהקטע התחיל להתנגן באוטו, הדבר היחיד שמילא את כל ישותי היה "בילוי נעים, עם מולי שפירא".

יש תכנית כזאת, ביום שישי בבוקר, בגלי צהל, וזאת נעימת הפתיחה שלה. מולי שפירא, איש רדיו ותיק, מלהג על ענייני השבוע עם שורה של אנשים בעלי סקס אפיל דומה לשלו- אריה מליניאק למשל. תפלות רדיופונית, מואזנת ע"י אנשים שאתה מקווה שלא תפגוש אי פעם, אבל הנה הם, ואתה, ונעימת הפתיחה הירחמיאלית של התכנית, שמסתבר שהיא קטע מוזיקלי של הרכב אנין ואיכותי, או ככה לפחות סיפרו לי. מה לי ולתכנית שלו? כלום, כמובן. זה רדיו שפתוח בימי שישי בבוקר במקומות שבהם אתה מעדיף לא להיות- מספרות, בסיס צבאי, באוטו בדרך לשוק עם אבא שלך. כל מיני כאלה. מי רוצה לשמוע את מולי שפירא בשישי בבוקר? או בכל יום אחר? מי זה אריה מליניאק, והאם הרשויות מודעות לכך שהוא מסתובב חופשי ועוד עם מיקרופון? מנהרת זמן נפערה תחת הרכב שלי, פורד פוקוס שהפכה לפורד אסקורט. ריח של עובש מילא את נחירי. עובש פוליטי, עובש מוזיקלי. אריה מליניאק התקרב אלי, סנטרו מקדים את גופו ב 10 ס"מ לפחות...

העברתי בחדות לרדיו. בועז כהן שידר, לא זוכר איזה שיר. ניגבתי את הזיעה מהמצח. הרכב התנהל בעצלתיים בדרך למקום העבודה. היה מעונן. סתם יום רגיל וממוצע. פתחתי קצת חלון, לנשום אוויר. ציפור לא צייצה.

עכשיו, אפשר להגיד- מה אתה עושה ענין? כולה קטע אחד באמצע אלבום מצוין, וקומץ אסוציאציות פרטיות שלך. פשוט תעביר רצועה, או אפילו יותר טוב בעידן הדיגיטלי של היום- תמחק את הקטע מהתיקייה. לא חבל על להקת הגורמה המעולה הזאת?

אבל אני לא יכול. אני איש של אלבומים. קטיעה של קטע מאלבום כמוה כקטיעת איבר מגוף, ואני נגד קטיעת איברים באופן עקרוני. חוץ מזה, גם אם אעשה את זה, אני עדיין אדע שיש קטע כזה, נעימה כזו, באמצע האלבום. היא קיימת. היא שם בחוץ, וגרוע מכך- היא מייצרת מכנה משותף ביני ובין מולי שפירא. וזה קצת יותר מדי עבורי, אני חושש.

מעולם לא התקדמתי עם האלבום הזה, או עם הלהקה הזאת. שמעתי שהם אחלה, ומעולים, ואיכותיים מאד. אני מאחל לכל חובבי הלהקה חיים ארוכים ומלאי שמחות, מוזיקליות ואחרות. ושמולי שפירא לא יבוא לכם בחלום. או מליניאק.


(כדי לסיים בטעם טוב, הנה השיר הבאמת מצוין שהתחיל את כדור השלג הזה)

צללים, מלאכים ושדים

DAVID SYLVIAN - SECRETS OF THE BEEHIVE

1987

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

א. "ספטמבר שוב כאן"

"השמש זורחת הרחק מעל.
צלילים של צחוק,
הציפורים עטות
על צלבים של כנסיות מאובקות.
'אנחנו מאוהבים' אנחנו אומרים,
אך מייחלים בחשאי לגשם.
לוגמים קולה, משחקים.

ספטמבר שוב כאן
ספטמבר שוב כאן"

(David Sylvian, September, 1987)

מקור:

http://www.allthelyrics.com/lyrics/david_sylvian/s...


הקשיבו לשיר הזה . דקה ועשרים שניות בסך הכל. סילביאן משרטט תמונה יפה, עדינה, עם שברי תנועה, או תנועה מרוחקת, או סתמית. הפסנתר והמיתרים מעניקים תחושה נוסטלגית, מנחמת.

את העננים אפשר לראות בתמונה גם אם הם לא מאוזכרים מפורשות. בכל זאת, ספטמבר כבר כאן, שוב. אבל הקתרזיס מגיע מחוץ לשיר, מחוץ לתמונה, כשהגשם יבוא, ינקה, יהפוך את האוויר לצלול, ואת הסתמי למוחשי.

ב. שמש שוקעת, כנפיים נפרשות

"September" פותח את האלבום The Secrets of the Beehive שהוציא דייויד סילביאן ב 1987. השמש הרחוקה, הגשם הנכסף, הם ישמשו כנבואה שמגשימה את עצמה בהמשך. סילביאן משרטט, בשירי האלבום, אוסף של תמונות אפלוליות שמושכות את המאזין אל תוכן. לקראת סופו של האלבום יאזכר סילביאן תקופה נוספת של השנה, בשיר "Let the Happiness In" . ספטמבר מעולם לא נראה רחוק יותר:

The cold December sun
A cold that blisters
The hands of a
Working man wasted

עשרה שירים, שלושים ושמונה דקות ועוד עשרים שניות, במהלכן מביט סילביאן למאזין ישר בעיניים. קולו נמוך וצלול. הדרמה שבקולו מאופקת. השירים האיטיים, הקודרים, מעולם לא היו מלאי חיים יותר.

האלבום מאוכלס בצללים, מלאכים, שדים, כולם נעים לאור הירח, מתנהלים בטבעיות בין רוח לגשם. סילביאן שולט בהם ביד בוטחת, מפיח בהם חיים דרך השירים, מוליך אותם בשבילים שהוא סלל. לעתים הוא משחרר אותם (או שמא הם משתחררים לו?), אבל הוא חוזר לאחוז בהם בזמן, מסיים לתאר תמונה אחת, ועובר אל הבאה.

סילביאן כותב על (ואת) דמויות אפלות- רוצח סדרתי, אישה מוכה. הוא מטייל בשיריו בסביבה אורבנית מחוספסת, קשת יום (ולילה), ברציפי הנמל הריקים. הוא רואה רוחות רפאים של לוחמים ואבירים, של ספינות טרופות. אבל הוא לא מאבד את האמונה בכוחה של המוזיקה להתעלות מעל המציאות והסיוטים. את החסד שלו מבטא סילביאן בלחנים המלודיים והעיבודים העשירים. ראוי לציין את האישה המוכה ב "When Poets Dreamed of Angels", ואת האם והילד ב "Mother and Child" שמחכים לאב/בעל שיחזור משדה הקרב.

מוזיקלית, האווירה של האלבום נוצרת בעיקר דרך סאונד דומיננטי של קלידים שנעים בין המלודי למופשט. מבין כל הנגנים והכלים שמשתתפים באלבום ראוי לציין את הפסנתר המאופק של רוישי סקאמוטו שאחראי גם על עיבודי המיתרים, הבאס הבשרני של דני ת'ומפסון שמעניק משענת למאזין החדש ולמאזין הוותיק. דייויד טורן, פיל פאלמר ומארק איישם, שלושה נגנים מקצועיים עם רקע ג'אזי, מספקים את המגע הנכון שלהם בנגינה משוחררת על גיטרות חשמליות ואקוסטיות (טורן, פאלמר), וכלי נשיפה שמעניקים אור לחלק מהשירים (איישם).

ספטמבר עבר ביעף. הוא מונח עכשיו בתוך אלבום מבריק, חד, מכשף, ששואב את המאזין לתוכו בכל עונה של השנה, בכל שעה, בכל מזג אוויר. התחושה בסופה של האזנה לאלבום הזה היא לא של סיוט או של קדרות, אלא דווקא נחמה גדולה, משום שהמוזיקה מצליחה לגבור על הסיוטים, להאיר את הצללים, להכיל את השדים.