שמים בהירים, עתיד מזהיר

U2- Under a Blood Red Sky- 1983

(מתוך הפרוייקט הפיקטיבי Eighties revisited)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזו

א. U2 עוד יהיו גדולים יום אחד. זה ברור לכל מי ששומע אותם ברדיו, או שקונה את התקליטים שלהם.

בינתיים הרדיו משמיע בתדירות גבוהה את ''Pride'' הצעקני שלהם לצד להיטים נוספים מקיץ 1984, כמו ''Slave to love'' של בראיין פרי, “Life In a Northern Town” של Dream Academy, או ''Big In Japan'' של אלפאוויל, אבל פה ושם אפשר לתפוס שיר נוסף ברדיו, “The Unforgettable Fire” שמו, וגם הוא של U2. אפילו ילד בן 12 מזהה בשיר הזה איכויות שלא קיימות בלהיטי רדיו אחרים מהשנתיים האחרונות.

לט' יש קסטה של U2. זאת הופעה חיה בשם Under a Blood Red Sky. אין שם את השירים מהרדיו אמנם, אבל ט' מסביר ברוב חשיבות ש-U2 מאד גדולים באנגליה, ובכל מקרה הם בוודאי עדיפים על אלפאוויל, או מי-שזה-לא-יהיה ששר את ''Suzanna''. קשה לי להגדיר את המוזיקה שלהם, שלא דומה לפופ הרדיופוני המקובל, אבל יש שם אלמנטים של אנרגיה ושל תשוקה, שלא מתחברים אצלי למשהו מוגדר. רק עוד כמה שנים אדע לתת לזה שם: ''רוק''.

וקיץ 1984 הוא קיץ שנחרט בזיכרון: תקופה מתוקה וחסרת דאגות. השמים כחולים, ללא אף ענן; מזג האוויר, בישוב שליד ירושלים - חם, יבש, ונקי. העתיד- תיכון, צבא, חיים- רחוק ולא נמצא בתודעה. העבר קצר ולא חשוב, ההווה מתוק ואינסופי. ופס הקול של ההווה הזה הוא הקסטה של ט'- Under a Blood Red Sky של U2.


ב. נוסטלגיה היא דבר מבורך, והיא קצה החוט שהוביל להאזנות חוזרות לאלבום הזה, שם נחשפת U2 כטריו רוק תוקפני, יחד עם זמר אקסטטי, בעל קול חזק ומצוין. בדיעבד כל מה שאמור היה לפעול נגד האלבום הזה פועל לטובתו: חברת התקליטים של הלהקה תיכננה אלבום ביניים בין 2 אלבומים "אמיתיים" (War ו-The Unforgettable Fire), אבל יצא להם האלבום הטוב ביותר של U2 מהתקופה הראשונה שלהם, לפני בראיין אינו והמגה-הצלחה, אלבום שמשלב בצורה מושלמת סינגלים (“Sunday Bloody Sunday”, ''New Year’s Day'', ו ''I Will Follow''), קטעי אלבום מובהקים (''Gloria'' ו-''11 O’clock Tick Tock'') וגם בי סייד מצוין אחד (''Party Girl''). הפורמט - מעין EP מורחב/מיני אלבום- הופך את האלבום למהודק, ללא נפילות או עומס יתר. גם החיבור של קטעים מהופעות שונות לאלבום אחד, כאילו אמרו מנהלי הלהקה ''הבה נזרוק למעריצים איזו עצם, כדי שלא ישתעממו בינתיים'' עושה רק טוב. כל קטע מוציא מהלהקה את המיטב: אם זה ''Gloria'' הפותח, שעושה רושם שנשלף מאמצע ההופעה ומוצא את בונו בשיא האקסטזה, מפרגן לאדם קלייטון ול-The Edge, ואם זה ''40'' האנמי, שהופך באלבום הזה להמנון הופעות סוחף. ''I Will Follow'' גדול ועצום, וכשבונו שר ''It's cold outside, It gets so hot in here'' בפתיחת ''11 O’clock Tick Tock'', עוברות בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

בנוסף לכל זה יש באלבום הזה אלמנט שנראה מנוגד לכל ההוויה של U2: צניעות. הצניעות לא נובעת מהלהקה אלא מהנסיבות: בהעדר היכולת להעתיק את סאונד האולפן העשיר והתוקפני אל ההופעות, נאלצת הלהקה לנגן רק עם מה שארבעת חבריה יכולים לספק. כך נעלם לו הכינור הגרנדיוזי של ''Sunday, Bloody Sunday'', וכך נאלץ The Edge לנגן את הפסנתר הפותח ב ''New Year’s Day'', ומיד אחר כך לשוב אל הגיטרה האגרסיבית שלו. בונו עצמו מרגיש כנראה קצת מאוים מגודל הנסיבות, ומקדים ל-''Sunday, Bloody Sunday'' את המשפט:''There has been too much talk about this song. This song is not a rebel song. This song is Sunday, Bloody Sunday''. בשלב הזה של הקריירה, U2 מעדיפים לתת למוזיקה לדבר. ועדיין אפשר למצוא רמז שינבא את העתיד המוזיקלי/מסחרי של הלהקה: מתוך כל הליריקה שבונו כתב עבור הלהקה, הוא החליט לשלוף מתוך ''New Year’s Day'' את המשפט האפוקליפטי ''Under a Blood Red Sky'' ככותרת לאלבום הזה, משל היה מדובר בנבואה של שואה גרעינית לפחות, ולא באוסף אנרגטי ומלהיב של ביצועים חיים.

ג. השמיים של U2 רחוקים מלהיות אדומים: הם כחולים ובהירים, ללא טיפת ענן. העבר- לא באמת חשוב. העתיד- יכול להיות רק טוב, וההווה נפלא באופן אינסופי וממלא את כל ההוויה של הלהקה. יום אחד הם עוד יהיו גדולים. באמת.