לחופש נולד

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Peter Gabriel - Peter Gabriel 1 (1977)

שלוש שנים שתק פיטר גבריאל- מאז ההקלטות של The Lamb Lies Down on Broadway, האלבום של ג'נסיס שיצא ב 1974, ועד שהוציא את אלבום הבכורה שלו ב 1977. בשלוש השנים האלו המשיכה הלהקה בלעדיו, בהצלחה הולכת וגוברת, כשהיא מתגברת על אבדן הסולן הכריזמטי שלה, וממשיכה ליצור מוזיקה מורכבת שקוסמת ליותר ויותר אנשים. גבריאל נפרד מהלהקה ומהמעריצים בסיבוב ההופעות האינטנסיבי של The Lamb ב 1975, ואז הלך לנוח קצת, ולחשוב מה הלאה.

למשל- על איך יוצרים קריירה נבדלת מהלהקה בה היית חבר רוב חייך הבוגרים? אפשר לנסוע רחוק, לטורונטו המושלגת, לנגן עם נגנים אמריקניים (ברובם), ולעבוד עם מפיק אמריקני; אפשר להסיר מסכות, ולהצטלם לעטיפת האלבום, אם כי לא לזנוח את הפוזה האמנותית- יושב בתוך מכונית, טיפות מכסות את כולה, ונדמה כאילו גם את גבריאל עצמו, שיושב מוגן בתוכה, פניו גלויות-לא-גלויות.

ואפשר גם להישמע כמו ג'נסיס. "Moribund The Burgermeister" שפותח את האלבום נשמע כמו שארית מתוך The Lamb Lies Down on Broadway, עם השם המופרך, הקלידים המכושפים א-לה טוני באנקס, חילופי הקולות של גבריאל, והלחן הדרמטי והמורכב. "Slowburn" הוא שיר מורכב ומתפתל, שמתחיל רוק, ומתפתח למשהו שונה לגמרי (עוד טריק מתקופת ג'נסיס). לגבריאל נשארו עוד כמה קלפים ישנים בשרוול, מסתבר.

מצד שני, גבריאל מגלה גם את הסוד שבפשטות, עם "Solsbury Hill" הכובש, והגיטרה האקוסטית שמובילה אותו. אם עוצמים עיניים, אפשר לטפס עם גבריאל על הגבעה, להשקיף על העיר בלילה, ולערוך את חשבון הנפש על תקופת ג'נסיס, והעזיבה בשיא התהילה. אפשר לשמוע את גבריאל מפזם לעצמו "To keepin' silence I resigned/My friends would think I was a nut/Turning water into wine/Open doors would soon be shut" ולבסוף את ההשלמה עם עצמו: "Today I don't need a replacement/I'll tell them what the smile on my face meant/My heart going boom, boom/Hey, I said, you can keep my things, they've come to take me home."

אבל גבריאל לא הגיע לאלבום סולו ראשון רק כדי להישמע כמו הד ללהקת האם שלו. ג'נסיס היתה מסגרת מוזיקלית נוקשה מאד- חמשת חבריה יצרו את כל המוזיקה בעצמם, ללא התערבות חיצונית, ועם מנעד מוזיקלי צר של מה שקרוי "רוק מתקדם", תחום שממנו הם כרו את הזהב המוזיקלי שלהם. גבריאל, לעומת זאת, נשמע כאילו יצא לחופשי, והוא נוגע בכמה שיותר סגנונות- "Modern Love" הוא רוק חזק וישיר, עם באס מקפץ, גיטרה חשמלית מלאת טסטוסטרון, ואורגן האמונד רצחני, שמלווים את גבריאל במגוון דימויים מסביב לעולם; "Excuse Me" הוא קטע קליל בסגנון "Music Hall" (כמו "Honey Pie" של הביטלס), שבו גבריאל מחפה על כאב של נטישה, ומסתובב בכל רחבי ארצות הברית; "Waiting For the Big One" הוא מין בלוז שכזה (והקטע החלש באלבום, שבו גבריאל נשמע כמו איאן גילאן דה-לה-שמאטע); וב "Down the Dolce Vita" הסוחף משתתפת תזמורת סימפונית שלמה, שמשתלבת יופי עם גיטרת הדיסקו שמובילה את השיר (ואפשר גם לדמיין את פיל קולינס מאזין לשיר בבית ומקלל את העובדה שהוא לא מתופף בו).

מי שמכיר את הקריירה של גבריאל יודע שישנו אלמנט דרמטי מאד חזק במוזיקה שלו- בין אם זה ההופעות מרובות התחפושות בתקופת ג'נסיס, ששימשו אילוסטרציות לשירים מלאי הדמויות והעלילה, ובין אם זה שירי אפוקליפסה כמו "Red Rain" (מ 1986), או "Biko" (מ 1980 שקונן על רציחתו של פעיל שחור בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד). באלבום הזה אין תחפושות, ועדיין אין את המודעות החברתית/פוליטית, אבל דרמטיות לא חסרה כאן: שירים כמו "Humdrum" האפלולי ומבשר הרעות, שמסתנכרן בשלמות עם תמונת עטיפת האלבום, או "Here Comes the Flood", מהמוצדקות שבבלדות. נבירה יותר מעמיקה במילות השירים משלימה את התמונה.  כמות (ואיכות) שירי האפוקליפסה תשלח גם את המאזין השאנן ביותר לאדן החלון, לקפיצה: יצור מפלצתי משמיד את כל מה שהוא רואה לנכון ב "Moribund The Burgermeister"; אדם שכוונותיו רעות ב "Humdrum"; האנשים שיוצאים למשימה הרואית וחסרת סיכוי ב "Down the Dolce Vita", תוך שהם משאירים את הנשים והילדים חסרי ישע מאחור;  וכמובן- סוף העולם ב "Here Comes the Flood", שמעולם לא נשמע משכנע יותר.

שלוש שנים של שתיקה, הר של ציפיות- גבריאל עומד באתגר, ועומד זקוף על רגליו. זה אלבום כמעט מושלם- מפלרטט עם העבר, מראה פנים חדשות ביצירה של גבריאל, מלא גיוון והשראה, ויש בו מספיק סיבות מוזיקליות לחזור אליו במהלך השנים. ברצף הקריירה המפואר של גבריאל מדובר בסוג של רקוויאם לפרסונה המוזיקלית שלו משנות השבעים. האלבום שבא אחרי האלבום הזה היה more of the same, רק פחות טוב מוזיקלית. החל מ 1980  ומאלבומו השלישי גבריאל כבר ימציא את עצמו מחדש. אבל זה כבר חומר לפעם אחרת.

הואלס האחרון עם האיש המשוגע

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Madness - Mad Not Mad (1985)

Madness היו על גג העולם 5 שנים ברצף. מוזיקה שמשלבת פופ וסקא, שמחת חיים מדבקת, קליפים מצויינים, ומשלב מסוים- הצלחה חוצת אוקיינוסים. המעטפת המסחרית המצליחה איפשרה ללהקה לקחת סיכונים אמנותיים במשורה, והמוזיקה שלהם הפכה בוגרת יותר- היא הלכה ונצבעה בצבעים מלנכוליים מבלי לאבד את העליזות הבסיסית. האלבום The Rise and Fall מ 1982, והסינגלים "Wings of a Dove" (העולץ) ו"The Sun and the Rain" (המלנכולי) מ 1983 הראו שיש בלהקה הזו עומק והשראה מוזיקליים מעבר ללהיטים מידיים. מסביב זרחו הכוכבים של הרגע (דוראן דוראן, Culture Club), ו Madness נתנה להם פייט לא רע בפסגות המצעדים.

ואז זה נגמר. שלוש מהלומות, כל אחת מכיוון אחר, ובאמצע 1984 Madness היו Has Beens, בשיא היצירתיות שלהם: מייק בארסון, הקלידן וגורם משמעותי בכתיבת השירים שלהם, עזב; הלהקה הסתכסכה עם חברת התקליטים שלהם Stiff, והחליטה לצאת לדרך עצמאית; והגרוע מכל: התקליטון "Michael Caine" הגיע למקום ה 11 בלבד במצעד הבריטי . עבור להקה שה Top 5 היווה ברירת מחדל, זאת היתה מהלומה קשה במיוחד. הגלגל החל להסתובב לאחור, הבטחון העצמי אבד, הסינגל הבא מהאלבום Keep Moving שיצא אז הוחלף ברגע האחרון, הגיע לאיזור המקום ה 30, ואחת מלהקות הפופ הכי מצליחות של התקופה מצאה את עצמה תלויה באויר, רגע לפני נפילה חופשית.

בצעד אמיץ/נואש, החליטו ששת חברי הלהקה הנותרים לחזור עוד פעם אחת למקום הפשע, ולהוציא עוד אלבום אחד. לא נסיון לחזור לפסגות המצעדים, או נסיון להמציא את עצמם מחדש, אלא התבוננות פנימית דרך המוזיקה, נסיון להבין מה השתבש, תוך שימוש באותם הכלים שרוממו אותם, וגם קברו אותם: פופ חד ,קליל ונוצץ, באדיבות צמד המפיקים קלייב לאנגר ואלן ווינסטנלי (השניים האלה הפיקו "כמה משירי הפופ הטובים ביותר מאז ימי ה Kinks", כדבריו של אלביס קוסטלו, ונחשבו לצמד מפיקים בעל מגע זהב. אבל גם שני אלה ספגו מכה, עם הכשלון האומנותי והמסחרי של האלבום Goodbye Cruel World שהפיקו לקוסטלו ב 1984). את האיזון המוזיקלי שהופר בעקבות הפרישה של בארסון אמורים היו למלא שניים: רוי דייויס האלמוני בפסנתר, וסטיב נאיב ("האטרקציות" של אלביס קוסטלו) שהוגבל משום מה לקלידים בלבד, למרות שסגנון הנגינה שלו בפסנתר ישב מצוין על הסגנון של הלהקה. 

תמונה אחת שווה אלף מילים, ועטיפת האלבום לא משקרת: הצלם (המהולל) אנטון קורבין אמור היה ליצור מחווה לעטיפת האלבום With the Beatles, ומה שיצא לו הוא עבודה מקדימה לעטיפה הקודרת של The Joshua Tree של יו 2, שיצא שנתיים לאחר מכן. האלבום עצמו נע בין קצוות: Madness עושים את הפופ שלהם ("I'll Compete", "Uncle Sam"), ולצידו כמה קטעים אפלוליים במיוחד ("Yesterday's Men", "Coldest Day"). גם המוזיקה של הלהקה לא יציבה: "I'll Compete" שפותח את האלבום מהווה מצד אחד הצהרת כוונות אופטימית (או אשליה עצמית משכנעת פחות או יותר), אבל לראשונה בחייהם Madness נשמעים מאומצים מדי, מזיעים ממש כשהם יוצרים שיר פופ; "Mad Not Mad", שיר הנושא, נהנה מלחן חזק שמתגבר על חצ'קוני ההפקה שפזורים לכל אורכו. ב "Uncle Sam", לעומת זאת, הלהקה חוזרת לעצמה, ומוציאה שיר פופ מהנה, מצוין ואלגנטי, כמו בימים הטובים.

ויש גם צדדים אחרים ל Madness מודל 1985- הסקא הפך לרגאיי, וגם לקצת סול: "Yesterday's Men" הוא אחד השירים המשובחים של הלהקה אי פעם: איטי, מהורהר, עצוב. "אנשי העבר" הם בעצם הלהקה עצמה, שמוצאת נחמה במשפט "It must get better in the long run, Has to get better in the long run". זמרות הרקע, הסקסופון והמפוחית מקנים לשיר הזה מימד כמעט דתי של גוספל. "Tears You Can't Hide"  הוא עוד שיר מצוין, שילוב רגאיי/סול, עם תזמור מוצלח והסקסופון הרגיש והמרגש של לי ת'ומפסון.

אחד המאפיינים של ההתקדמות המוזיקלית של Madness הוא הנגיעה בנושאים פוליטים/ חברתיים. כבר באלבומם הקודם הם יצרו את "One Better Day", העגמומי שמתאר את החיים בזבל בעידן מרגרט ת'אצ'ר. באלבום הזה הם הולכים צעד קדימה, ו"Burning the Boats" הסוחף מהווה מעין פנטזיה על התקוממות אזרחית, קריאה לפעולה ולשבירת כלים אלימה. כשללהקה אין מה להפסיד, המסרים שלה הופכים ליותר ישירים, ויותר מוקצנים.

סול, רגאיי, פוליטיקה- Madness היא קודם כל להקת פופ. וברגע קסום אחד באלבום, כל הדי העבר מתחברים בשיר אחד, וכל המסע המוזיקלי שהלהקה עברה במשך שש שנים נראה הגיוני, מתבקש, מתגמל:

גירסת כיסוי אחת ש Madness ביצעה בעבר הביאה להם הרבה עושר ותהילה ("It Must Be Love"). גירסת הכיסוי ל "The Sweetest Girl" שבאלבום הזה היא לא זו שתחזיר את Madness לימי התהילה שלה במצעדים, אבל היא לחלוטין הישג אומנותי לא מבוטל, ושיאו של האלבום: הקצב איטי, נמרח, מהפנט. שש דקות שעוברות כמו שלוש הדקות של כל להיטי העבר שלהם. עיבוד והפקה מלאי השראה- קלידים, כלי נשיפה, פסנתר שיושב מחוץ למסגרת המלודית, האטה באמצע נוסח "Born To Run" ואז חזרה מקפיצה עד הסוף. אם היה צדק בעולם, "The Sweetest Girl" היה כרטיס הביקור של הלהקה להמשך הקריירה שלהם.

כשנה לאחר מכן, שניה לפני הפירוק הרשמי, הלהקה הקליטה את "(Waiting for the) Ghost Train" המצוין יחד עם הקלידן הפורש מייק בארסון, סינגל שהחזיר אותם לרגע למעלה המצעדים, וסיים קריירה בת 7 שנים עם טעם מתוק בפה. Mad Not Mad קצת פחות מתוק, הרבה יותר מודע לעצמו, ולסוף המתקרב. שיר הנושא מוקדש לפרישה של מייק בארסון, אבל אפשר לפרש אותו גם כמבט על נטישת המעריצים, והבדידות של להקה שנשארה בלי בסיס לפעילות. הפזמון הוא בעצם מספר שאלות רטוריות, עם תשובות ידועות, שמסכמות בעצם הכל:

"?Would you dance with the madman

Over the hills and far away?

Arm in arm?

?Mad not Mad"

הקו הדק שבין הצלחה למלנכוליה

Madness - Keep Moving (1984)

מזג אויר מוזר תקף אותנו לפני כמה שבועות: אפור בבקרים, אבל לא ממש קר. מראית עין של חורף, מאותתת לנפש שצריך להצטמרר ולהתקפל פנימה, בשעה שהטמפרטורה בחוץ סבירה לגמרי.

הנפש הפסידה אולי במבחן המעשי, אבל ניצחה במבחן המוזיקלי: הניסיון שלי להרגיש חורפי גרם לי לאוורר את האלבום Keep Moving של Madness, שתמיד מציף אצלי כמה זכרונות חורף עמומים בצד האחורי של המוח. כל שנותר לי הוא לאוורר את הזכרונות, להתמסר לאלבום, ולחשוב עליו קצת. אז בבקשה, חשבתי

**************************

כשאתה אוהב להקה כלשהי, תמיד תשמח לקבל מנה נוספת בטעם המוכר, במיוחד כשאתה רעב למוזיקה. Keep Moving עומד בסטנדרט המדנסי המוכר- שירי פופ מושלמים של 3-4 דקות, עיבודים והפקה מוזיקליים שמשתרעים מהפסנתר החד, האסרטיבי והעשיר של מייק בארסון, ועד לסקסופון של לי ת'ומפסון, שדוחף את השירים קדימה בדיוק במקומות הנכונים. בין לבין אפשר, כמו תמיד, להנות מלהקה שמאזנת במדויק את הקלידים, הגיטרות, הסקסופון, הבס והתופים, ומשני זמרים נהדרים שיודעים איך לספר סיפור, ומתאימים לכל שיר את הנימה הנכונה- צינית או אמפתית.

שירים כמו "Keep Moving", "Give Me a Reason" או "March of the Gherkins" מלאים מרץ, מלודיה, פזמון מדויק, ושלל כלי נגינה, כולל תוספות מצוינות של כלי נשיפה ומיתרים. ככותבי שירים, חברי Madness הלכו והשתכללו, ורוב שירי האלבום הזה כוללים כל מיני תפניות מלודיות שדואגות שהשירים לא יישחקו לאורך זמן. האזנה לאלבום הזה ביום אפרפר כמוה כשפריץ של טיפות מים צבעוניות על האפרוריות החדגונית של יום החולין.

חוץ מלספק למאזין שאת מה שהוא מכיר ואוהב, הלהקה בהחלט ממשיכה להתקדם ולהרחיב את אמצעי ההבעה שלה. Madness היא אחת הלהקות הבריטיות המובהקות ביותר של תקופתה (ובכלל), והיא נטועה עמוק בתוך  ההוויה הצפון-לונדונית שממנה היא צמחה. השירים של מדנס עוסקים בצעירים, בהוויה שלהם (קניית קונדומים, חוויות מבתים לא מתפקדים ומבתי ספר שבהם עושים הכל חוץ מללמוד) וגם בנעורים שלהם. באלבומם הקודם, The Rise and Fall, הלהקה התחילה להרים את המבט אל מעבר למיידיות של החיים, לכיוונים יותר מופשטים. ב Keep Moving הלהקה מאמצת קול חדש, שמלווה את כל האלבום מתחילתו ועד סופו: המלנכוליה.

המלנכוליה נמצאת גם בשירים היותר קצביים: "March of the Gherkins" העוסק במבט לאחור על חיים שהתפספסו, כשגם הנוסטלגיה לא מנחמת, אפילו להיפך: "Catch me, I’m falling into my past/Catch me, the deeper the louder the laugh. השיר "Turning Blue" מכיל התייחסות מרומזת למלחמת פוקלנד המיותרת, ולמרות המקצב המהיר והתחושה ה"פופית", השיר איננו שיר עליז. באופן דומה, "Give Me a Reason" , עוד אחד מה upbeaters כביכול, עוסק בשבר בלתי ניתן לאיחוי- אב משפחה מיושן שנע בין הטלת טרור ואימה על משפחתו, לבין תחושה של צער עמוק על מעשיו.

כשהעליזות המוזיקלית של הלהקה נפגשת עם ההסתכלות הרחבה על העולם שהלהקה אימצה, התוצאה היא "Waltz Into Mischief", טיטאניק מוזיקלית רבת כלים ומשתתפים, שמפגישה נוכלים, גנבים, מנהיג חלקלק ורב כשלונות, וקהל רב ונוח להשפעה. כל אלה נפגשים יחד בשיר אחד, רוקדים ושרים לצליליה של הלהקה, ומתקדמים בצעדי שלושה רבעים עליזים הישר אל תוך הקרחון שמחכה להם בסוף השיר.

Madness מאיטה לא פעם את הקצב של השירים, מה שמוביל למיזוג של המלנכוליה והמוזיקה. התוצאה היא השירים היותר בולטים של האלבום: ב "Prospects" הסקא המפורסם שלהם הופך לרגאיי, ומספר על מהגר שמחפש עתיד טוב יותר אבל לא מוצא אותו, נקבר תחת העומס היומיומי של המציאות החדשה. "Michael Caine" עוסק בצורך האובססיבי להיזכר בעבר שהיה בעל משמעות, מאבק פנימי שמסתייים בתבוסה כשהזכרון הולך ודוהה, ומשאיר קליפה ריקה היכן שהיה פעם אדם חי.

פסגת האלבום מגיעה כשכל האלמנטים של האלבום מתאחדים: המלנכוליה, הפרספקטיבה הרחבה שהלהקה אימצה, יכולת כתיבת השירים העילאית של חבריה, והעושר המוזיקלי של הלהקה: "One Better Day" מספר על שני הומלסים לא צעירים, נפגעי הקפיטליזם הדורסני של מרגרט ת'אצ'ר. הם חיים ברחוב, נשענים זה על זו, מנסים לשמור על כבודם העצמי בעזרת פריטי עבר אישיים חסרי תועלת (חליפת שלושה חלקים, שלל מזוודות), ויודעים שימים טובים יותר הם רק זכרון, לא אופציה לעתיד. Madness מספרים סיפור אמפתי ומלא נשמה, מה שמתבטא גם בסקסופון החם של לי ת'ומפסון, ובעיבוד המיתרים שלא גולש לסנטימנטליות יתר.

שש שנים ואלבום חמישי, Madness עברו דרך אמנותית ארוכה ומרשימה בזמן קצר יחסית. הלהקה היחידה שעולה לי לראש ושעברה מסלול דומה היא הלהקה ההיא מליברפול. אבל זמנים שונים מניבים תוצאות שונות: Madness אמנם הצליחה להתרומם מנקודת המוצא שלה, ולהמריא למחוזות אמנותיים רחבים ועמוקים, אבל היא איבדה את הקהל שלה בדרך. חובבי המוזיקה העדיפו להמשיך עם הכוכבים של הרגע, והשאירו את Mdaness עם הישגי מכירות דלים. האנרגיה האמנותית אמנם התגברה, אבל הדלק המסחרי אזל, והלהקה התחילה לצלול כלפי מטה. מייק בארסון, הקלידן והמוח מאחורי העיבודים רבי הדמיון, החליט לעזוב את הלהקה אחרי הקלטת האלבום. Madness המשיכה לנוע אמנם, אבל רק לשנה וקצת נוספת- עוד אלבום וסינגל אחד, ואז פרידה.

אבל זה היה אז, באמצע שנות השמונים. שלושים שנה אחרי, האלבום הזה בהחלט ממשיך לנוע. Madness לא איכזבו אותי אז, ולא מאכזבים אותי היום.