הואלס האחרון עם האיש המשוגע

מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז

Madness - Mad Not Mad (1985)

Madness היו על גג העולם 5 שנים ברצף. מוזיקה שמשלבת פופ וסקא, שמחת חיים מדבקת, קליפים מצויינים, ומשלב מסוים- הצלחה חוצת אוקיינוסים. המעטפת המסחרית המצליחה איפשרה ללהקה לקחת סיכונים אמנותיים במשורה, והמוזיקה שלהם הפכה בוגרת יותר- היא הלכה ונצבעה בצבעים מלנכוליים מבלי לאבד את העליזות הבסיסית. האלבום The Rise and Fall מ 1982, והסינגלים "Wings of a Dove" (העולץ) ו"The Sun and the Rain" (המלנכולי) מ 1983 הראו שיש בלהקה הזו עומק והשראה מוזיקליים מעבר ללהיטים מידיים. מסביב זרחו הכוכבים של הרגע (דוראן דוראן, Culture Club), ו Madness נתנה להם פייט לא רע בפסגות המצעדים.

ואז זה נגמר. שלוש מהלומות, כל אחת מכיוון אחר, ובאמצע 1984 Madness היו Has Beens, בשיא היצירתיות שלהם: מייק בארסון, הקלידן וגורם משמעותי בכתיבת השירים שלהם, עזב; הלהקה הסתכסכה עם חברת התקליטים שלהם Stiff, והחליטה לצאת לדרך עצמאית; והגרוע מכל: התקליטון "Michael Caine" הגיע למקום ה 11 בלבד במצעד הבריטי . עבור להקה שה Top 5 היווה ברירת מחדל, זאת היתה מהלומה קשה במיוחד. הגלגל החל להסתובב לאחור, הבטחון העצמי אבד, הסינגל הבא מהאלבום Keep Moving שיצא אז הוחלף ברגע האחרון, הגיע לאיזור המקום ה 30, ואחת מלהקות הפופ הכי מצליחות של התקופה מצאה את עצמה תלויה באויר, רגע לפני נפילה חופשית.

בצעד אמיץ/נואש, החליטו ששת חברי הלהקה הנותרים לחזור עוד פעם אחת למקום הפשע, ולהוציא עוד אלבום אחד. לא נסיון לחזור לפסגות המצעדים, או נסיון להמציא את עצמם מחדש, אלא התבוננות פנימית דרך המוזיקה, נסיון להבין מה השתבש, תוך שימוש באותם הכלים שרוממו אותם, וגם קברו אותם: פופ חד ,קליל ונוצץ, באדיבות צמד המפיקים קלייב לאנגר ואלן ווינסטנלי (השניים האלה הפיקו "כמה משירי הפופ הטובים ביותר מאז ימי ה Kinks", כדבריו של אלביס קוסטלו, ונחשבו לצמד מפיקים בעל מגע זהב. אבל גם שני אלה ספגו מכה, עם הכשלון האומנותי והמסחרי של האלבום Goodbye Cruel World שהפיקו לקוסטלו ב 1984). את האיזון המוזיקלי שהופר בעקבות הפרישה של בארסון אמורים היו למלא שניים: רוי דייויס האלמוני בפסנתר, וסטיב נאיב ("האטרקציות" של אלביס קוסטלו) שהוגבל משום מה לקלידים בלבד, למרות שסגנון הנגינה שלו בפסנתר ישב מצוין על הסגנון של הלהקה. 

תמונה אחת שווה אלף מילים, ועטיפת האלבום לא משקרת: הצלם (המהולל) אנטון קורבין אמור היה ליצור מחווה לעטיפת האלבום With the Beatles, ומה שיצא לו הוא עבודה מקדימה לעטיפה הקודרת של The Joshua Tree של יו 2, שיצא שנתיים לאחר מכן. האלבום עצמו נע בין קצוות: Madness עושים את הפופ שלהם ("I'll Compete", "Uncle Sam"), ולצידו כמה קטעים אפלוליים במיוחד ("Yesterday's Men", "Coldest Day"). גם המוזיקה של הלהקה לא יציבה: "I'll Compete" שפותח את האלבום מהווה מצד אחד הצהרת כוונות אופטימית (או אשליה עצמית משכנעת פחות או יותר), אבל לראשונה בחייהם Madness נשמעים מאומצים מדי, מזיעים ממש כשהם יוצרים שיר פופ; "Mad Not Mad", שיר הנושא, נהנה מלחן חזק שמתגבר על חצ'קוני ההפקה שפזורים לכל אורכו. ב "Uncle Sam", לעומת זאת, הלהקה חוזרת לעצמה, ומוציאה שיר פופ מהנה, מצוין ואלגנטי, כמו בימים הטובים.

ויש גם צדדים אחרים ל Madness מודל 1985- הסקא הפך לרגאיי, וגם לקצת סול: "Yesterday's Men" הוא אחד השירים המשובחים של הלהקה אי פעם: איטי, מהורהר, עצוב. "אנשי העבר" הם בעצם הלהקה עצמה, שמוצאת נחמה במשפט "It must get better in the long run, Has to get better in the long run". זמרות הרקע, הסקסופון והמפוחית מקנים לשיר הזה מימד כמעט דתי של גוספל. "Tears You Can't Hide"  הוא עוד שיר מצוין, שילוב רגאיי/סול, עם תזמור מוצלח והסקסופון הרגיש והמרגש של לי ת'ומפסון.

אחד המאפיינים של ההתקדמות המוזיקלית של Madness הוא הנגיעה בנושאים פוליטים/ חברתיים. כבר באלבומם הקודם הם יצרו את "One Better Day", העגמומי שמתאר את החיים בזבל בעידן מרגרט ת'אצ'ר. באלבום הזה הם הולכים צעד קדימה, ו"Burning the Boats" הסוחף מהווה מעין פנטזיה על התקוממות אזרחית, קריאה לפעולה ולשבירת כלים אלימה. כשללהקה אין מה להפסיד, המסרים שלה הופכים ליותר ישירים, ויותר מוקצנים.

סול, רגאיי, פוליטיקה- Madness היא קודם כל להקת פופ. וברגע קסום אחד באלבום, כל הדי העבר מתחברים בשיר אחד, וכל המסע המוזיקלי שהלהקה עברה במשך שש שנים נראה הגיוני, מתבקש, מתגמל:

גירסת כיסוי אחת ש Madness ביצעה בעבר הביאה להם הרבה עושר ותהילה ("It Must Be Love"). גירסת הכיסוי ל "The Sweetest Girl" שבאלבום הזה היא לא זו שתחזיר את Madness לימי התהילה שלה במצעדים, אבל היא לחלוטין הישג אומנותי לא מבוטל, ושיאו של האלבום: הקצב איטי, נמרח, מהפנט. שש דקות שעוברות כמו שלוש הדקות של כל להיטי העבר שלהם. עיבוד והפקה מלאי השראה- קלידים, כלי נשיפה, פסנתר שיושב מחוץ למסגרת המלודית, האטה באמצע נוסח "Born To Run" ואז חזרה מקפיצה עד הסוף. אם היה צדק בעולם, "The Sweetest Girl" היה כרטיס הביקור של הלהקה להמשך הקריירה שלהם.

כשנה לאחר מכן, שניה לפני הפירוק הרשמי, הלהקה הקליטה את "(Waiting for the) Ghost Train" המצוין יחד עם הקלידן הפורש מייק בארסון, סינגל שהחזיר אותם לרגע למעלה המצעדים, וסיים קריירה בת 7 שנים עם טעם מתוק בפה. Mad Not Mad קצת פחות מתוק, הרבה יותר מודע לעצמו, ולסוף המתקרב. שיר הנושא מוקדש לפרישה של מייק בארסון, אבל אפשר לפרש אותו גם כמבט על נטישת המעריצים, והבדידות של להקה שנשארה בלי בסיס לפעילות. הפזמון הוא בעצם מספר שאלות רטוריות, עם תשובות ידועות, שמסכמות בעצם הכל:

"?Would you dance with the madman

Over the hills and far away?

Arm in arm?

?Mad not Mad"