Peter Gabriel - So (1986)
הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזאת.
ובכל זאת.
So הוא חוליה שלישית בשרשרת האלבומים שגבריאל הוציא החל מ- 1980. אחרי אלבום ראשון מצוין הגיע אלבום שני שנשמע כמו מבוי סתום של מי שפרש מהלהקה שהנהיג בשיא תהילתו, ונראה היה שהוא מאבד כיוון מוזיקלי אפקטיבי. המוזיקה שהוא עשה ועושה החל מאלבומו השלישי בראה אותו מחדש כאמן מעודכן, רחב אופקים, בעל נטיה למוזיקה אפריקאית, ואחד מהראשונים שחיברו קול לתמונה ויצרו קליפים חדשניים לזמנם (עוד הרבה לפני ''Sledgehammer”, אגב). גבריאל ידע לשלב שכבות צלילים, סאונד עדכני עם דגש על קלידים, מלודיות קליטות כשם שהן מבריקות, וטקסטים מגוונים וישירים עם גוון פוליטי מובהק. נראה היה שההצלחה מחכה לו מעבר לפינה כשהסינגל ''Shock the Monkey'' הראה סימני המראה בארה"ב ב-1982. אבל היומרה להקים חברת תקליטים עצמאית שתעסוק במוזיקת עולם, כמו גם לתת חסות לפסטיבל שנתי עם מטרה דומה, הובילה את גבריאל לפשיטת רגל כלכלית בסוף 1982 (לעזרתו נחלצו אז החברים הותיקים מג'נסיס, שיזמו הופעת איחוד חד פעמית). So, שיצא 4 שנים לאחר אלבומו הרביעי, איננו שונה מהותית משני קודמיו - לא ברמה המוזיקלית, ולא בתוכן המגוון.
אז מה הפך את So לרב המכר שהוא הפך להיות? המוזיקה של גבריאל הכילה עוד קודם מספיק אלמנטים שמייצרים הצלחה מסחרית, אבל מה שהיה חסר הוא ריכוך המעטפת, על מנת לאפשר לקהל הרחב נגישות קלה יותר. הסוד של So טמון בפרטים הקטנים - עטיפת האלבום, למשל. גבריאל הקפיד ומקפיד להציג את דיוקנו (ופעם אחת את כל גופו) על כל אלבומי הסולו שלו (שאינם פסי קול). עטיפת So מציגה צילום שחור לבן ברור ולא מעובד, בניגוד לעטיפות של ארבעת האלבומים שקדמו לו, ששימשו כעבודות אמנות המבוססות על דיוקנו של גבריאל. ניתן למצוא סימן מקדים גם בכך שלאחר ארבעה אלבומים ללא שם (בארה"ב בלבד, חברת התקליטים האמריקנית החליטה לקרוא לאלבומו הרביעי Security), לאלבום החמישי יש שם, גם אם סתמי. הישירות שבעטיפה ובמתן השם היא מעין סימן מקדים לבאות.
''Red Rain'', השיר הפותח, הוא בעל טקסט אפוקליפטי ועיבוד דרמטי, לא משהו שגבריאל לא עשה בשני אלבומיו הקודמים. אלא שבעוד ש-''Intruder'' ו- ''The Rhythm of the Heat", שפותחים את שני האלבומים האלה, נפתחים בצליל דרמטי של תופים, ''Red Rain'' עושה שימוש במצילות האינטנסיביות של סטיוארט קופלנד (אקס Police) ומקל את הכניסה וההאזנה לשיר. מצילות או לא מצילות - גבריאל לא מבצע פשרות אמנותיות או אחרות במוזיקה שלו. בתוך לחן קליט ופזמון מדבק, נמצא טקסט שמתאר סיוט שנשמע כמו שואה גרעינית, או מטאפורה של שואה כזו, ואת חוסר האונים של הפרט הקטן בסיטואציה הזו: ''I come to you defenses down/ With the trust of a child'' הוא שר לאהובתו, המפלט היחיד מהאפוקליפסה שבתוך ראשו.
גבריאל הוא יוצר שכלתן. הוא מסוגל לכתוב שיר שנשמע כמו להיט, אבל עד So הוא התקשה לזרום עם הפשטות וחוסר היומרה שמתלווה לשירים כאלה. ''Shock the Monkey'' מאלבומו הרביעי היה שיר כזה, להיט רדיו בפוטנציה, אלא שגבריאל העדיף ליצור וריאציה על להיט במקום להיט. ב-''Sledgehammer'' גבריאל הולך עד הסוף - כלי נשיפה אמיתיים ולא קלידים שמדמים כלי נשיפה, טקסט אירוני/קליל, ולא מסר אקולוגי. קליפ עשיר בדימויים אבל גם מהנה כשלעצמו, וסימבוליקה מרומזת ולא ישירה. התוצאה: שיר קליט במיוחד (ויש שיאמרו - מאוס במיוחד. שיאמרו), מקום ראשון בכל מצעד שמכבד את עצמו, כניסה להיכל התהילה של MTV, ובאופן כללי - עושר ועושר.
גבריאל הוא גם טקסט פוליטי: בשני אלבומיו הקודמים הוא כתב גם על לוחם החירות הדרום אפריקני סטיבן ביקו שהתאבד/ נרצח בכלא (''Biko'') וגם על התנאים הבלתי נסבלים של האסירים הפוליטיים בדרום אמריקה (''Wallflower''). גם ב-So ישנו שיר פוליטי, אלא שהפעם גבריאל מפנה את מבטו אל תוך אנגליה השסועה של עידן ת'אצ'ר, ומתאר את חוסר התקווה של המובטל החדש בשיר ''Don’t Give Up''. השיר הזה הוא גם דוגמה מצוינת להפקת הצליל העשירה והשכבתית של גבריאל: החל מהבאס, והחוצה אל הקלידים וההקשה. בדיוק כשנדמה שההפקה תטביע את המסר, משתיק גבריאל את כל הכלים, וזועק את יאושו של המובטל בליווי פסנתר בלבד: ''Got to walk out of here/ I can't take anymore/ going to stand on that bridge/ keep my eyes down below''. גם קולה המנחם של קייט בוש לא מצליח לעמוד מול היאוש, ולמרות הכל, גבריאל בוחר לסיים את השיר היפה הזה עם אלמנט של נחמה - מקהלה שחוזרת על המנטרה ''Don’t give up'', ונותנת לטוני לוין הבסיסט להפגין את יכולותיו הוירטואוזיות.
ומה עם קצת אהבה? קשה לצפות מגבריאל שיכתוב שירי ''I love you'' ישירים. גבריאל בוחן את האהבה, את מה שהיא עושה לו, כאילו הוא יוצא מתוך נפשו שלו ומנתח את עצמו. השילוב של המקצב האפריקאי המהפנט יחד עם הלחן והמילים, יוצרים את אחד משירי האהבה הכי פחות בנאליים והכי יפים שאני מכיר. ההתכה של המקצב האפריקאי (ושירה אורחת יפה יפה של יוסו 'נדור הסנגלי) אל תוך הלחן היא טבעית, בניגוד ל-''Lay your hands on me'' מאלבומו הרביעי, שם נדמה כאילו המקצב האפריקאי חיצוני לשיר. ''In your eyes” הוא אחד משני השירים האהובים עלי באלבום, ואי הכללתו התמוהה באוסף Shaking the Tree גרמה לו להיות פחות שחוק מהצפוי.
עד כה נדמה כאילו גבריאל חוזר על תבניות ישנות ומעדן אותן בשירי האלבום הזה. ''Mercy Street'' מציע משהו חדש: היכולת של גבריאל לרגש ולשכנע באמצעות עיבוד מופנם בלבד. גבריאל, אמן של צלילים והפקת צליל, יודע לבנות מתח בתוך שיר באופן אפקטיבי עד להתפרצות של צלילים ורגש. ''Family Snapshot'' ו-“San Jacinto'' מאלבומיו הקודמים הם דוגמאות מצוינות לכך. עם השיר ''Mercy Street'' גבריאל לא נזקק לצורת עיבוד כזו - הכוח של השיר נמצא דווקא בעדינות שבו, בעובדה שאין בו אורגזמה מלאכותית של צליל. המים השקטים של השיר חדרו עמוק, והוא אחד מאותם שירים באלבום שמגלים אותם הרבה אחרי שהשירים היותר קליטים נשחקו בהאזנות קודמות.
אפשר לסכם כמעט, ולטעון ש-So הוא אלבום רחב יריעה שמאפשר לפיטר גבריאל להפגין את יכולותיו - הן כמוזיקאי והן כאמן רב תחומי שמתרגם מוזיקה לוויזואליה בצורה מוצלחת. אבל הדובדבן האמיתי שעל העוגה מגיע בסוף האלבום, בקטע הבונוס שצורף לגירסת התקליטור (כן, פעם היו עושים דברים כאלה): ''This is the Picture (Excellent Birds)'' הוא דואט בין גבריאל ללורי אנדרסון, פיתוח של שיר שהופיע לראשונה באלבום של אנדרסון. השיר הזה מדהים אותי בכל פעם מחדש - מלודיה פשוטה, מונוטונית כמעט, שמאחוריה עולם ומלואו: בס עבה ועשיר, גיטרה שיקית, תופים וקלידים, ולמעשה - חזון מוזיקלי שלם במיטב המסורת של שני היוצרים האלה (שאגב, לא סבלו זה את זו - תפקידי הקולות הוקלטו משני צידי האוקיינוס, ובראיונות מאוחרים יותר לא נרשם פרגון כלשהו ביניהם). גבריאל ואנדרסון מצליחים לייצר תחושה של מיצג ויזואלי באמצעות מילים, מוזיקה, ועיבוד.
הצלחה מסחרית היא כמו רעש, שעלול להפריע להתמקד בעיקר. הרעש שמתלווה ל-So הוא חזק מאוד - MTV, קליפים, סינגלים. נדרש מעט יותר מאמץ מהרגיל להתנתק מתוצרי הלוואי ולהתייחס לאלבום כאל יחידה אחת שלמה ועקבית, לשמוע אותו כאלבום אנונימי, מגוון ומלא. מי שיעשה את זה אולי לא יזכה בכרטיס לגן עדן, אבל ירוויח אלבום מצוין, שיצר אחד המוזיקאים המוכשרים והמגוונים שיצא לי לשמוע. אחרי כל זה אפשר גם לפרגן לו, ולהתייחס בחיוך מסוים לפופולריות העצומה שגבריאל זכה לה בעקבות האלבום הזה, פופולריות שהוא השתמש בה בתבונה למימוש החזון המוזיקלי והפוליטי שלו. הפעם הוא כבר לא פשט את הרגל.
