במאי קולנוע ובמאי מוזיקה

dEUS - Vantage Point (2008)

טום ברמן (Tom Barman) הוא במאי בלגי שביים עד כה סרט אחד באורך מלא- Any Way the Wind Blows שיצא ב2003 (יש לו עוד סרט קצר מ 1996). חוץ מהסרט שביים, יש גם סרט שמתמקד בברמן, בחייו ובקריירה שלו, סרט שנעשה ב 2009.

למה שמישהו ירצה לתעד את חייו של במאי בלגי שעשה רק סרט אחד? התשובה היא שברמן איננו רק במאי דל עשיה, אלא מנהיג ההרכב dEUS, להקה שהחלה לפעול בתחילת שנות התשעים, לקחה פסק זמן של כמה שנים בסוף אותו עשור, וחזרה לפעילות מלאה מ 2004 ועד היום. ברמן הוא המנהיג והיוצר של ההרכב, שכל נגניו התחלפו במשך השנים למעט נגן הכינור קלאס יאנזונס (Klaas Janzoons).

הקריירה השניה, הקולנועית, של ברמן היא מפתח חשוב בהבנת המוזיקה של dEUS: ברמן כותב ומביים שירים: הוא יוצר אווירה- דרמטית, אפלה, פסטורלית, כותב ומלחין סצינות עשירות ומלאות, בונה את המתח הפנימי שלהן, ואם צריך- מפרק אותו באפקטיביות, בדרך כלל בפזמון.

ברגעים הפחות טובים של המוזיקה שלו, ברמן משעבד את השיר לטובת הסצינה, מה שעלול לפגוע במיקוד של השיר ובריכוז של המאזין. אבל ב Vantage Pioint אין כמעט רגעים חלשים כאלה, ואילו הרגעים החזקים שבאלבום המלאים בחומר נפץ מוזיקלי ודרמטי. "Favorite Game" הולך על חבל דק שבין חוסר מנוחה פנימי להתפרצות חיצונית שנדמית כבלתי נמנעת: Like burning down a flat"/To light a cigarette" ברמן מסנן לצלילי גיטרה מנסרת, מבשרת רעות. ואז, בפזמון, הוא מפרק את המתח במילים מדודות מעל גבי לחן מדויק:

"How late the favourite game
Eleven on the clock of fun and shame
Into the black anew
We need a big blow to kill a little flame
Tell me what you gonna do
Come on now baby can you put me through"

"Is a Robot" הוא לא מדע בדיוני, אלא שיר על הכאן והעכשיו: עולם כאוטי ורקוב, עם בני אדם שמתוכנתים לדרגת ההנאה המדויקת שגורמת להם לקבל את מצבם ולהתעלם מהמציאות הלא נוחה. "And then I'll take you home/Where we live and where we roam/Is a robot zone" שר ברמן בפזמון, מסתכל מלמעלה על הדיסוננס הקיומי, ואז עובר להתקפה עם עיבוד תוקפני וסוחף.

בשירים אחרים ברמן מעמיד שחקנים מרכזיים עם עולם פנימי מורכב ומסוכסך. לעתים הוא קודר יותר, כמו ב "Slow", לעיתים חמוץ-מתוק כמו ב "Smoker's Reflect", ולעתים מתעתע כמו ב "The Vanishing of Maria Schneider". המוזיקה של dEUS, כאמור, ניזונה מהסצינה אבל גם בונה אותו בראשו של המאזין: הפסטורליה המתוקה/עדינה של "Eternal Woman", העיבוד הדחוס/מחוספס, שהולך על הסף ואז צועד צעד לאחור בפזמון של "Oh Your God", והעיבוד ההמנוני, האירוני של "Popular Culture", שיר עם ניחוח של תבוסה- "If you don't come from the states/You will always be late to be in popular culture"- שמולחן ומעובד כשיר שיכול לשמש שיא של הופעה, או מקדם פופולריות אפקטיבי.

טום ברמן הוא אמן- במאי קולנוע ובמאי מוזיקה. את הסרט שהוא עשה לא ראיתי (בכל זאת, פלמית), אבל על המוזיקה שהוא חתום עליה אני ממליץ בלב שלם. כל במאי, מוכשר ככל שיהיה, זקוק לצוות מסייע, ו dEUS היא להקה מצוינת, מהודקת. כוחה של הלהקה לא נובע מהוירטואוזיות של חבריה, אלא משילוב הכוחות, מהעובדה שכולם שם מכוונים לאותו התדר של ברמן, ומסייעים לו לקחת את הרעיונות המוזיקליים שלו, ולהמריא איתם.  Vantage Point הוא אלבום מצוין בפני עצמו, וגם כמבוא לארט-רוק של dEUS, כפי שהוא משתקף בדיסקוגרפיה העשירה שלהם.