בין השנים 1982 ל 1988, יהודה פוליקר בלט ככח עולה במוזיקה הישראלית- גיטריסט, כותב ומבצע, לעצמו (ב"בנזין" וכסולן) ולאחרים (גידי גוב, אושיק לוי, אריק איינשטיין). בשלושה אלבומים בחר פוליקר, יחד עם שותפו להפקה וכותב המילים יעקב גלעד, להראות בכל אחד מהם יסוד אחד מאלה שעיצבו את אישיותו. "אפר ואבק" הוא השלישי מתוכם.
יהודה פוליקר - אפר ואבק
מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז
האלבום נפתח בתיאור של נתק. השיר הפותח, "אפר ואבק", שהעניק לאלבום את שמו, מורכב מלחן פסטורלי ומאקורדיון בעל צליל מנחם, אבל המילים קשות ומרות, ומתארות חומה כמעט לא עבירה בין אם לבנה. הבן לא מבין את סוד המשיכה של האם אל העבר שלה, ותופס זאת כאובססיה חסרת טעם. "יום אביב ריחות לילך/ בין חורבות העיר שלך" הוא מתאר ביובש את הפער בין ההווה לעבר, ומשם והלאה הוא מנסה לפנות לאמו בטקטיקות שונות, שכולן נידונות לכישלון: "במסילת העיר הישנה/איש לא יחכה בתחנה" הוא מנסה לפנות אל קול ההיגיון, "מסע נואש" הוא מכנה את הנסיעה, "קחי מעיל יהיה לך קר" הוא לועג לה, בהיפוך תפקידים של האם הדאגנית, "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת/ הנצח הוא רק אפר ואבק" הוא זועק ביאוש, ולבסוף הוא מפטיר באכזבה "שנים, וכלום עוד לא נמחק".
מכאן מתחיל החלק הראשון- סיפורם של הניצולים שעלו ארצה. "חלון לים התיכון" הוא מונולוג של עולה חדש, אוד מוצל שהגיע ארצה. הוא כותב מתוך געגוע לאהובה שנשארה באירופה ואמורה להצטרף אליו. כתיבתו עובדתית, יבשה, חפה מכל דמיון או התלהבות. הוא מתאר את המגורים הצנועים אך המספקים, מדמיין עתיד בסיסי של משפחה עם ילד בדירה קטנה, מיטה מתקפלת, ו"חלון משקיף לים התיכון". מציאות קטנה, בת השגה, במקום חדש ואופטימי ("צחוק ילדים בין ערביים") שממנה "אולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון". רק אירוע אחד, השלג בתל אביב של 1950, גורם לו להעז ולהיזכר בעבר. "לבן מזכיר לי נשכחות" הוא נזכר קצרות, ולא מעז להמשיך, להפליג בדמיון שיש בו זכרונות ילדות מתוקים וגם אסון גדול. לשיר הזה יש לחן יפהפה, יווני ברוחו, והוא אחד משני הלחנים החזקים ביותר באלבום. העובדה שהשיר הושמע רבות והפך למעין להיט היא תעודת כבוד למיינסטרים המוזיקלי הישראלי של סוף שנות השמונים.
"כשתגדל" מתאר את האינטראקציה בין ההורים לבנם- הורים שההורות שלהם מוכרעת ע"י הנטל שאותו הם נושאים. לילד אין סיכוי- אותו "אף אחד לא שאל" ולא ישאל. ההורים דואגים, חרדים, "רודפים" ומשאירים את הילד מבולבל, שואף לנוח לרגע מהמרדף הזה ומנטל הציפיות הבלתי אפשרי. תמונה משפחתית לא אידיאלית, בלשון המעטה, ניגוד לתקווה הקטנה של "חלון לים התיכון". כשיצא האלבום, ב 1988, השיר הזה היה השיר המוביל מתוכו- הרבה השמעות ברדיו, והרבה סימפתיה. השנים שעברו הדגישו דווקא את הרחמים עצמיים קצת מעבר לרצוי ("אתה נשארת גוזל שנפל"). ועם זאת, בשורה התחתונה, ישנה פה הרמוניה בין הטקסט הקודר והפגיע, לבין הלחן והעיבוד העדינים, עם קלידים נהדרים של שפי ישי, וגיטרה עדינה ואמפתית של פוליקר.
ההרמוניה בין המילים למנגינה נמשכת ב"שיר אחרי הגשם". האקורדיון שהטעה ב"אפר ואבק" לא מטעה הפעם- הוא מבשר רע. הפעם זה תורו של האב לחזור לנוף ילדותו, בין אם בדמיון ובין אם במציאות. תקוותיו מתרסקות באכזריות. שום דבר לא נותר כשהיה, אבל גרוע מכך- אף אחד לא מחכה לו, ואין זכרון אחד טוב להיאחז בו. כשהיה ילד, היה "יוצא אל מחוץ לשיירה" בבטחון של מי שהמקום שייך לו מכוח מגוריו שם. כיום, היציאה אל מחוץ לשיירה היא בעצם תחושה של חוסר שייכות מוחלט למקום. אנשים חדשים, אדישים, ששגרת חייהם נמשכה בשעה שזו שלו נהרסה. באופן לא מפתיע, זה נגמר בבכי.
שני השירים הבאים ממשיכים מהנקודה הזאת, ונותנים להורים לדבר: "פרחים ברוח" נכתב ע"י הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד שאחראי לרוב הטקסטים באלבום. בשורות ספורות היא מתארת מטאפורה קולעת של פרחים ברוח: הפרחים הם זכרונות של משפחה וקרובים שנספו. הרוח האינסופית נושאת אותם הרחק מהזכרון עצמו, מערבבת אותם, עד שלא נשאר מהם אלא חלקי גוף, "ערבוביה משונה" כמו שמתארת בירנבאום בעדינות.
את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי שנספה בגיטו וארשה ב 1943. לשיר שלו איכות מיסטית, נבואית. הוא כותב: "הנסיעה נמשכת לפעמים חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה חיים שלמים עד מותך". לכאורה- תיאור של הפיכת המקום "טרבלינקה", סתם תחנה בדרכה של רכבת פלונית, לתחנה אחרונה עבור יהודי וארשה. למעשה, מנבא שלנגל, כל מי שנסע לטרבלינקה מת: יש כאלה שמתו אחרי חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות, אלה שנרצחו במחנה, ויש את הניצולים, עבורם נמשכת הנסיעה חיים שלמים, עד מותם. שלנגל מוסיף ומתאר זוטות שמבחינים בהם בתחנה: עצים, שלט, ואז דממה גדולה שמעלימה גם את האפשרות לצאת אי פעם מטרבלינקה. והוא מסיים בשורה שאין לי מושג אם נכתבה מתוך ידיעה, אבל היא מעבירה צמרמורת בכל פעם מחדש: "רק שלט פרסומת תלוי עוד מאז/ סיסמה ישנה ובלויה האומרת: 'בשלו רק בגז' ". פוליקר בוחר לא להלחין את השיר, אלא "לדבר" אותו, וללוות במקצב מונוטוני, שמזכיר נסיעה של רכבת.
אם החלק הראשון הוא "חלקם של ההורים", חלק ב', הוא "של הילדים". הוא נפתח ב"ילל", הדרך בה מחליט פוליקר להציג את בני הדור השני- בצעקה גדולה, צרודה, לא רהוטה, שמבטאת איזה כאב גדול, וכמיהה גדולה לפרוץ החוצה, להתפרץ. האם הילדים יודעים מה יפרוץ מהם? ספק גדול.
"רדיו רמאללה" מתרחש באמצע שנות השישים, במדינת ישראל. זה שיר נעורים קלאסי, ספרינגסטיני: מציאות אקזוטית, מבטיחה, מפתה. קריינית רדיו שמציתה את הדמיון, מציאות דו לאומית עם סוף נפיץ, כמיהה גדולה לצאת אל הלילה, למצוא גאולה ופורקן עבור כל מטען הנעורים שהנער נושא. אין פה שואה או גטו או מחנות ריכוז- יש פה צעיר ישראלי רגיל, במציאות חייו. הבחירה של יעקב גלעד לחלץ ממאגר הזכרונות שלו דווקא את הדו קיום הישראלי ערבי כמפתח לאושר של נעוריו היא בחירה אמיצה, באמצע ימי האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה. העיבוד של השיר חייב הרבה ל "The Unforgettable Fire" של U2, והביצוע הוא רוק במיטבו. זה השיר השני הבולט באלבום, יחד עם "חלון לים התיכון", והוא הפך ללהיט גדול בצדק מוחלט.
מכאן מגיעה ההתרסקות. "מטען השואה" שהוצג בחלק הראשון מתפוצץ בעוצמה בשני השירים הבאים. לכאורה- שברון לב. אהבה נכזבת ב"האהבה הורגת", ובגידה גדולה של החבר הכי טוב. אבל ב"מכאן ועד בכלל" הטרמינולוגיה היא סופנית, אסונית "לו רק יכולת לרמוס גברים היית קוברת/אני הייתי כבר מזמן נחשב למת" הוא מטיח בה. "מצד אחד חיוך שטני/ חצי חיוך מצד שני" הוא מאפיין אותה כשטן, לא פחות. "היי שלום מכאן ועד בכלל" הוא חותם, מנתק יחסים באופן מוחלט, תבנית נוף הוריו נטולי השורשים, רק שהם עשו את זה מכורח, והוא הפנים את הדפוס.
"קול מארץ הרוח" חותם את הסיפור, מחזיר את המספר לנקודת ההתחלה, אבל הפעם הוא כבר מבין את אמו, מסוגל לגלות אמפתיה לשיגיונותיה, ויחד עם זאת לא יכול להושיע אותה מן הסחרור. "ש בנגינת קולה/נימת ילדותיות קלה", הוא אומר, וגם "יש במבט עיניה/ציור של משפחה קטנה". הוא מבחין בצחוק שלה כשהיא נזכרת, רואה בתמונות את יופיה מאז, ונכנע לבסוף לאותה הרוח, לעבר שסוגר עליה בסופו של דבר: "קול מארץ הרוח בא לאט וקרב /היא הולכת נטרפת/היא הולכת ואני שותק". אין סוף טוב, אין קתרזיס, אבל המסע מסתיים בהבנה, בניתוץ החומה שהפרידה בין הבן לאמו.
האפילוג של האלבום, "בגלל", הוא שיר אהבה. יעקב גלעד מציף בטקסט את כל החומרים שמהם עשויה הביוגרפיה שלו ושל פוליקר, שניים שחולקים את אותם קווים ביוגרפיים, בנים של ניצולי שואה, שמתמודדים עם מטען כבד של ההורים, ונאלצים לפנות סלעי ענק מנתיב החיים שלהם. ועם זאת, הם מצאו אחד את השני, והביחד שלהם נותן להם כוח להתמודד עם אותם סלעים, ולהצמיח מהקרקע המאד לא נדיבה שלהם פרי משותף אחד. אם יש אופטימיות באלבום הזה, הרי היא ב"בגלל". שניים שהם אחד, שניים שרק ביחד היו יכולים ליצור אלבום כזה, להחצין את כל הצער האישי/משותף, אבל גם לבנות לעצמם חיים משלהם, "נורמליים" ככל האפשר.
יהודה פוליקר - אפר ואבק
מבוסס על טקסט שפורסם בפורום "אגדות רוק" בתפוז
האלבום נפתח בתיאור של נתק. השיר הפותח, "אפר ואבק", שהעניק לאלבום את שמו, מורכב מלחן פסטורלי ומאקורדיון בעל צליל מנחם, אבל המילים קשות ומרות, ומתארות חומה כמעט לא עבירה בין אם לבנה. הבן לא מבין את סוד המשיכה של האם אל העבר שלה, ותופס זאת כאובססיה חסרת טעם. "יום אביב ריחות לילך/ בין חורבות העיר שלך" הוא מתאר ביובש את הפער בין ההווה לעבר, ומשם והלאה הוא מנסה לפנות לאמו בטקטיקות שונות, שכולן נידונות לכישלון: "במסילת העיר הישנה/איש לא יחכה בתחנה" הוא מנסה לפנות אל קול ההיגיון, "מסע נואש" הוא מכנה את הנסיעה, "קחי מעיל יהיה לך קר" הוא לועג לה, בהיפוך תפקידים של האם הדאגנית, "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת/ הנצח הוא רק אפר ואבק" הוא זועק ביאוש, ולבסוף הוא מפטיר באכזבה "שנים, וכלום עוד לא נמחק".
מכאן מתחיל החלק הראשון- סיפורם של הניצולים שעלו ארצה. "חלון לים התיכון" הוא מונולוג של עולה חדש, אוד מוצל שהגיע ארצה. הוא כותב מתוך געגוע לאהובה שנשארה באירופה ואמורה להצטרף אליו. כתיבתו עובדתית, יבשה, חפה מכל דמיון או התלהבות. הוא מתאר את המגורים הצנועים אך המספקים, מדמיין עתיד בסיסי של משפחה עם ילד בדירה קטנה, מיטה מתקפלת, ו"חלון משקיף לים התיכון". מציאות קטנה, בת השגה, במקום חדש ואופטימי ("צחוק ילדים בין ערביים") שממנה "אולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון". רק אירוע אחד, השלג בתל אביב של 1950, גורם לו להעז ולהיזכר בעבר. "לבן מזכיר לי נשכחות" הוא נזכר קצרות, ולא מעז להמשיך, להפליג בדמיון שיש בו זכרונות ילדות מתוקים וגם אסון גדול. לשיר הזה יש לחן יפהפה, יווני ברוחו, והוא אחד משני הלחנים החזקים ביותר באלבום. העובדה שהשיר הושמע רבות והפך למעין להיט היא תעודת כבוד למיינסטרים המוזיקלי הישראלי של סוף שנות השמונים.
"כשתגדל" מתאר את האינטראקציה בין ההורים לבנם- הורים שההורות שלהם מוכרעת ע"י הנטל שאותו הם נושאים. לילד אין סיכוי- אותו "אף אחד לא שאל" ולא ישאל. ההורים דואגים, חרדים, "רודפים" ומשאירים את הילד מבולבל, שואף לנוח לרגע מהמרדף הזה ומנטל הציפיות הבלתי אפשרי. תמונה משפחתית לא אידיאלית, בלשון המעטה, ניגוד לתקווה הקטנה של "חלון לים התיכון". כשיצא האלבום, ב 1988, השיר הזה היה השיר המוביל מתוכו- הרבה השמעות ברדיו, והרבה סימפתיה. השנים שעברו הדגישו דווקא את הרחמים עצמיים קצת מעבר לרצוי ("אתה נשארת גוזל שנפל"). ועם זאת, בשורה התחתונה, ישנה פה הרמוניה בין הטקסט הקודר והפגיע, לבין הלחן והעיבוד העדינים, עם קלידים נהדרים של שפי ישי, וגיטרה עדינה ואמפתית של פוליקר.
ההרמוניה בין המילים למנגינה נמשכת ב"שיר אחרי הגשם". האקורדיון שהטעה ב"אפר ואבק" לא מטעה הפעם- הוא מבשר רע. הפעם זה תורו של האב לחזור לנוף ילדותו, בין אם בדמיון ובין אם במציאות. תקוותיו מתרסקות באכזריות. שום דבר לא נותר כשהיה, אבל גרוע מכך- אף אחד לא מחכה לו, ואין זכרון אחד טוב להיאחז בו. כשהיה ילד, היה "יוצא אל מחוץ לשיירה" בבטחון של מי שהמקום שייך לו מכוח מגוריו שם. כיום, היציאה אל מחוץ לשיירה היא בעצם תחושה של חוסר שייכות מוחלט למקום. אנשים חדשים, אדישים, ששגרת חייהם נמשכה בשעה שזו שלו נהרסה. באופן לא מפתיע, זה נגמר בבכי.
שני השירים הבאים ממשיכים מהנקודה הזאת, ונותנים להורים לדבר: "פרחים ברוח" נכתב ע"י הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד שאחראי לרוב הטקסטים באלבום. בשורות ספורות היא מתארת מטאפורה קולעת של פרחים ברוח: הפרחים הם זכרונות של משפחה וקרובים שנספו. הרוח האינסופית נושאת אותם הרחק מהזכרון עצמו, מערבבת אותם, עד שלא נשאר מהם אלא חלקי גוף, "ערבוביה משונה" כמו שמתארת בירנבאום בעדינות.
את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ולדיסלב שלנגל, משורר יהודי שנספה בגיטו וארשה ב 1943. לשיר שלו איכות מיסטית, נבואית. הוא כותב: "הנסיעה נמשכת לפעמים חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות/ ולפעמים נמשכת אותה נסיעה חיים שלמים עד מותך". לכאורה- תיאור של הפיכת המקום "טרבלינקה", סתם תחנה בדרכה של רכבת פלונית, לתחנה אחרונה עבור יהודי וארשה. למעשה, מנבא שלנגל, כל מי שנסע לטרבלינקה מת: יש כאלה שמתו אחרי חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות, אלה שנרצחו במחנה, ויש את הניצולים, עבורם נמשכת הנסיעה חיים שלמים, עד מותם. שלנגל מוסיף ומתאר זוטות שמבחינים בהם בתחנה: עצים, שלט, ואז דממה גדולה שמעלימה גם את האפשרות לצאת אי פעם מטרבלינקה. והוא מסיים בשורה שאין לי מושג אם נכתבה מתוך ידיעה, אבל היא מעבירה צמרמורת בכל פעם מחדש: "רק שלט פרסומת תלוי עוד מאז/ סיסמה ישנה ובלויה האומרת: 'בשלו רק בגז' ". פוליקר בוחר לא להלחין את השיר, אלא "לדבר" אותו, וללוות במקצב מונוטוני, שמזכיר נסיעה של רכבת.
אם החלק הראשון הוא "חלקם של ההורים", חלק ב', הוא "של הילדים". הוא נפתח ב"ילל", הדרך בה מחליט פוליקר להציג את בני הדור השני- בצעקה גדולה, צרודה, לא רהוטה, שמבטאת איזה כאב גדול, וכמיהה גדולה לפרוץ החוצה, להתפרץ. האם הילדים יודעים מה יפרוץ מהם? ספק גדול.
"רדיו רמאללה" מתרחש באמצע שנות השישים, במדינת ישראל. זה שיר נעורים קלאסי, ספרינגסטיני: מציאות אקזוטית, מבטיחה, מפתה. קריינית רדיו שמציתה את הדמיון, מציאות דו לאומית עם סוף נפיץ, כמיהה גדולה לצאת אל הלילה, למצוא גאולה ופורקן עבור כל מטען הנעורים שהנער נושא. אין פה שואה או גטו או מחנות ריכוז- יש פה צעיר ישראלי רגיל, במציאות חייו. הבחירה של יעקב גלעד לחלץ ממאגר הזכרונות שלו דווקא את הדו קיום הישראלי ערבי כמפתח לאושר של נעוריו היא בחירה אמיצה, באמצע ימי האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה. העיבוד של השיר חייב הרבה ל "The Unforgettable Fire" של U2, והביצוע הוא רוק במיטבו. זה השיר השני הבולט באלבום, יחד עם "חלון לים התיכון", והוא הפך ללהיט גדול בצדק מוחלט.
מכאן מגיעה ההתרסקות. "מטען השואה" שהוצג בחלק הראשון מתפוצץ בעוצמה בשני השירים הבאים. לכאורה- שברון לב. אהבה נכזבת ב"האהבה הורגת", ובגידה גדולה של החבר הכי טוב. אבל ב"מכאן ועד בכלל" הטרמינולוגיה היא סופנית, אסונית "לו רק יכולת לרמוס גברים היית קוברת/אני הייתי כבר מזמן נחשב למת" הוא מטיח בה. "מצד אחד חיוך שטני/ חצי חיוך מצד שני" הוא מאפיין אותה כשטן, לא פחות. "היי שלום מכאן ועד בכלל" הוא חותם, מנתק יחסים באופן מוחלט, תבנית נוף הוריו נטולי השורשים, רק שהם עשו את זה מכורח, והוא הפנים את הדפוס.
"קול מארץ הרוח" חותם את הסיפור, מחזיר את המספר לנקודת ההתחלה, אבל הפעם הוא כבר מבין את אמו, מסוגל לגלות אמפתיה לשיגיונותיה, ויחד עם זאת לא יכול להושיע אותה מן הסחרור. "ש בנגינת קולה/נימת ילדותיות קלה", הוא אומר, וגם "יש במבט עיניה/ציור של משפחה קטנה". הוא מבחין בצחוק שלה כשהיא נזכרת, רואה בתמונות את יופיה מאז, ונכנע לבסוף לאותה הרוח, לעבר שסוגר עליה בסופו של דבר: "קול מארץ הרוח בא לאט וקרב /היא הולכת נטרפת/היא הולכת ואני שותק". אין סוף טוב, אין קתרזיס, אבל המסע מסתיים בהבנה, בניתוץ החומה שהפרידה בין הבן לאמו.
האפילוג של האלבום, "בגלל", הוא שיר אהבה. יעקב גלעד מציף בטקסט את כל החומרים שמהם עשויה הביוגרפיה שלו ושל פוליקר, שניים שחולקים את אותם קווים ביוגרפיים, בנים של ניצולי שואה, שמתמודדים עם מטען כבד של ההורים, ונאלצים לפנות סלעי ענק מנתיב החיים שלהם. ועם זאת, הם מצאו אחד את השני, והביחד שלהם נותן להם כוח להתמודד עם אותם סלעים, ולהצמיח מהקרקע המאד לא נדיבה שלהם פרי משותף אחד. אם יש אופטימיות באלבום הזה, הרי היא ב"בגלל". שניים שהם אחד, שניים שרק ביחד היו יכולים ליצור אלבום כזה, להחצין את כל הצער האישי/משותף, אבל גם לבנות לעצמם חיים משלהם, "נורמליים" ככל האפשר.
