אקלקטיקה אהובתי, או: מסע מוזיקלי מרשים, רחב יריעה, מסחרר

Stephen Stills - Stephen Stills (1970)

אפתח בקביעה: ניהול קרירת סולו במקביל לחברות בלהקה הוא עניין קצת מבלבל. "למה מבלבל?" יתהה המוזיקאי, "הקריירות המקבילות מאפשרות לי להציג יותר מפן אחד של האישיות המוזיקלית המגוונת שלי". "אם אתה כזה מגוון", אפשר לענות לו, "למה שלא תגוון את המוזיקה של הלהקה שלך, ותהפוך אותה ליותר מעניינת ויותר מוצלחת?". חוץ מזה, קיימת דילמה כבדת משקל במיוחד- האם המוזיקאי שומר את החומרים הבאמת טובים שלו לעצמו על חשבון הלהקה, או שקריירת הסולו שלו מתפקדת על עודפי אנרגיה, אישית ומוזיקלית?

במקרה של קרוסבי סטילס ונאש, הקונפילקט נפתר בקלות יחסית, דרך ההתנגשויות התכופות של שלושת האגואים כמעט למן היום הראשון של העבודה המשותפת שלהם. למעשה, אפשר להגיד שההרכב "קרוסבי סטילס ונאש" התקיים לפרקים קצרים בין קריירות הסולו של שלושת החברים. המסגרת הרופפת במיוחד של CSN (או CSN&Y) הפכה את קריירות הסולו של חברי ההרכב למובנת מאליה. לגבי שאלת ה"האם שמרת את החומרים הטובים באמת לעצמך?"- ובכן, סטיבן סטילס הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו סמוך מאד למועד סיום הפרק ראשון של "קרוסבי סטילס ונאש (ויאנג)", לקראת סוף 1970. עד כמה שתרומתו לאלבומי ההרכב גדולה וחשובה, המסע המוזיקלי שלו באלבום הזה הוא מרשים, רחב יריעה, ומסחרר.

יש פה מכל טוב הארץ: מצד אחד, סטילס הוא מייצג נאמן של רוח השלום והאהבה של שנות השישים, בשר מבשרם של ההיפים, עם טקסטים מבולבלים וחינניים שעוסקים ברובם במגוון צורות של אהבה ויחסים, ונראה כאילו הם נכתבו באמצע טריפ, או שהפריעו לאחד. במקביל, סטילס הוא אחד החברים הבולטים של אצולת הרוק המתגבשת, מה שמאפשר לו להקליט את האלבום גם בלוס אנג'לס וגם בלונדון, ולשתף בו חבורה מרשימה במיוחד של אורחים: רינגו סטאר בתופים, בוקר טי ג'ונס באורגן, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון בגיטרות (אבל לא ביחד!), אריף מרדין על התיזמורים, וקבוצה גדולה של זמרי ליווי שכוללת, בין השאר, את דייויד קרוסבי, גרהאם נאש, "מאמא" קאס אליוט, וג'ון סבסטיאן. סטילס מבין דבר או שניים במקורות של הרוק, וכולל באלבום בלוז חשמלי ("Go Back Home") ואקוסטי ("Black Queen"). מצד שני, הוא גם מבין דבר או שניים ברוק מודרני, ויודע לעבד שירים עם מקהלה גדולה ("Church (Part of Someone)"), מיתרים ("To a Flame") ונשיפה ("Charokee").

רוחב היריעה של סטילס לא נעצר רק במניפה המוזיקלית הרחבה שהוא פורס: כזמר ומוזיקאי מבצע הוא חורג מחוץ לתמונת העטיפה המטעה של האלבום- הזמר-עם-הגיטרה. הוא מוביל שירים עם גיטרה חשמלית, פסנתר, או אורגן, מגבה את עצמו בהתאם לצורך עם בס או כלי הקשה, ומעליהם שר עם קול צרוד וחם. יש פה שילוב מושלם של כותב שירים מוכשר, ומוזיקאי עם חזון ויכולת ביצוע.

כשהוא רוצה, הוא מתפרקד כחתלתול בשמש, לצלילי "To a Flame" העצל, עם מיתרים עשירים ותופים רכים. כשהוא שיכור לגמרי ("drunk as a skunk" כהגדרתו) הוא לוקח גיטרה אקוסטית ומשחרר את "Black Queen"- בלוז חורך קרביים שהוקלט באופן ספונטני לפני קהל מצומצם. כשהוא פיכח הוא נעים הליכות ומואר, וממליץ למאזין לאהוב את מי שאפשר בלי לעשות חשבון ב "Love the One You're With". כשהוא צובר תנופה הוא מפגין יכולת עיבוד מרשימה שמשלבת מקהלה ותיזמור גדולים מהחיים ב "We Are Not Helpless", ובשיאו הוא מסוגל להישמע כמו כומר על פסנתר, שמנצח על מסע גאולה גדול של קהילה שלמה ב "Church (Part Of Someone)".

אחת הנקודות הפיקנטיות באלבום הזה היא ההשתתפות של אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס, כל אחד בשיר אחר (הנדריקס נפטר זמן קצר לפני יציאת האלבום, והאלבום מוקדש לזכרו). ב"Old Times Good Times" סטילס מקבל השראה מניל יאנג ככל הנראה, וכותב על זכרונות ילדות והתבגרות בשילוב של געגוע ופיכחון. סטילס מפנה את הבמה בטבורו של השיר לסולו גיטרה מהיר וחזק של הנדריקס, רק כדי לתת לו פייט הגון עם האמונד בלתי נשכח. "Go Back Home" הוא בלוז סטנדרטי אבל סוחף. את הגראנד פינאלה נותן קלפטון עם מה שנשמע בהתחלה כמו סולו מתוכנן, ואז עובר בטבעיות לג'אם מלא כוח.

שלושים ותשע הדקות של האלבום חולפות מהר, ומשאירות רושם חזק. מי שיאזין לאלבום הזה וגם לאלבומי הסולו של קרוסבי, נאש, ויאנג מאותה התקופה עשוי להגיע למסקנה שסטיבן סטילס הוא הכישרון הכי גדול שיצא מההרכב. המחמאה הזאת הולכת עם האלבום הזה לאורך כל השנים, והופכת אותו לחיוני ומומלץ בכל עת, לכל חובב מוזיקה.