פורסם במקור בפורום אגדות רוק של תפוז
(איך הכרתי את, והתאהבתי ב) Court and Spark של Joni Mitchell
כשהייתי בן 14-15 הייתי מדרג את המצעד הלועזי השבועי של רשת ג'. מוזר שנזכרתי בזה. מוזר שעשיתי את זה בכלל. בגיל הזה כבר הייתי חובב של מוזיקה "רצינית", כלומר: רוק "איכותי" של התקופה, שכלל את סטינג, הדייר סטרייטס, ויו 2. החבר'ה האלה לא ממש יוצגו במצעד הפזמונים של רשת ג', שהיה צריך להקיף פופ, רוק, ומה שזה לא יהיה ששומעים עכשיו בארה"ב, אנגליה, ואירופה. את רוב הרדיו שלי שמעתי בכלל בגלי צה"ל- קוטנר, ארז, אברי, וכו'. אז למה דירגתי את המצעד הלועזי של רשת ג' במשך קרוב לשנה?
מיסיונריות, כנראה. החטא הקדמון והבסיסי של כל חובב מוזיקה. הרצון העז "להראות את האור" להמוני הנבערים ששומעים את המדונה של התקופה. האמונה הנאיבית (גיל 14-15- היש נאיבי ממנו?) שאם אקפיד לדרג, שבוע אחר שבוע, את טירז פור פירז, סוזן וגה והיוריתמיקס, אצליח בכוחי הדל להטות את זרם היורופופ המעופש ממסלולו, לאכלס את המצעד בהמוני שירים "איכותיים", ולגרום לכל חובבי המוזיקה הטיפשים כולם (שזה כל אלה ששומעים רשת ג') להמיר את מודרן טוקינג בציפיה לאלבום הבא של יו2 (או ברכישה המונית של אלבומי ההופעה של סטינג והדייר סטרייטס).
אפשר להוסיף לזה את העובדה שמצעד הפזמונים הוא מייצג טיפה ארכאי של מוזיקה עכשווית- עד שהשירים החדשים מגיעים בכלל לפינה לשיפוטכם עוברים איזה שבוע-שבועיים, מה עוד שבמצעד יש רק 30 שירים, וכאמור- הוא צריך להקיף שלוש יבשות (אנגליה היא יבשת מוזיקלית נפרדת) ושלל סגנונות. המשמעות היא שאפשר לתפוס שם איים של "איכות" ולא לסבול משעה רצופה של יורופופ או סתם פופ מחורבן באדיבות המגישים והמגישות המעונבים והמעונבות של הרשת.
דירגתי את המצעד, כאמור, במשך מספר שבועות רצופים, והאזנתי לו כדי לראות האם הצלחתי להזיז משהו במצעד (לא), ולא פחות חשוב: האם "עליתי בגורל" וזכיתי בתקליט או שניים, מתנת המצעד. גם פה, מסתבר, הייתי כשלון חרוץ, ומעולם לא הוזכר שמי בסוף כל מצעד, ולכן גם לא קיבלתי תקליטים, ונאלצתי לרכוש אותם בכספי הדל.
יום אחד הגיע אלי תקליט בדואר. אני הייתי הנמען, והשולח היה "קול ישראל". התקליט היה תקליט ישן מהתקליטייה של קול ישראל או רשת ג': אפשר היה לדעת את זה כי בקצה העטיפה היה חור שנוקב עם מנקב חורים, חור שמן הסתם איפשר לתלות את התקליטים על מוט ברזל בשורה ארוכה, ולהנגיש אותם טוב יותר לטכנאים ולעורכים. מעניין למה זכיתי במה שזכיתי: האם עורך מוזיקלי או טכנאי כלשהו זיהה את הדבקות במטרה, את הטעם המוזיקלי שלא ממש מיושר עם המצעד, והחליט לתת לי מתנה מוזיקלית מיסיונרית משלו? משהו בנוסח "קח, תקשיב, תודה לי אחר כך"? התקליט היה Court and Spark של ג'וני מיטשל.
הוא לא בא לי טוב, אני מודה. לא הכרתי את מיטשל (אם כי שמעתי את שמה איפשהו), והיא לא עניינה אותי. הנטיות המוזיקליות שלי היו לכודות בתוך טעם אישי שנע בין ג'נסיס של גבריאל ליו 2, בתוספת סטיה מפגרת במיוחד שבזה להדפסות מקומיות, ובגללה הקפדתי להוציא עוד כמה שקלים ולקנות רק "תוצרת חוץ". התקליט שקיבלתי היה, כמובן תוצרת הארץ: עטיפה בעלת צבעים דהויים, בלי מילים, וכמובן- משומש. שמעתי אותו פעם אחת, מעקם מראש את הפה בסלידה רק מעצם העובדה שתקליט תוצרת הארץ נוגע בכלל במערכת שלי (מערכת משולבת מחורבנת להפליא עם מחט שהיתה פעם חדשה, אבל ממש פעם). אישרתי לעצמי את ההנחה המקדימה- שהוא לא מדבר אלי ולא מעניין אותי, והנחתי אותו בתוך שורת התקליטים שלי, משום שתקליטים לא זורקים, אפילו אם לא שומעים אותם.
פחות משנה לאחר מכן הביטלס נפלו על האזניים שלי כרעם ביום בהיר, והאוריינטציה המוזיקלית שלי השתנתה בחדות אל עבר הרוק הקלאסי, על חשבון הרוק ה"איכותי" של התקופה. רשת ג' איבדה את מעט כח המשיכה שעוד היה לה עבורי, ואני התחלתי במסע מוזיקלי ארוך שממשיך עד היום, ובמהלכו הכרתי (ועודני מכיר) כל מיני מוזיקאים שפעם פעם, עוד לפני שנולדתי, היו ענקים ממש.
מתישהו נזכרתי גם ב Court and Spark של ג'וני מיטשל, או שאולי דפדפתי בתקליטים שלי ונתקלתי בו. זה היה, למיטב זכרוני, קרוב לגיל 18. עוד כמה האזנות, והאור של האלבום הזה התגלה לי במלואו. לא הפכתי אמנם למעריץ של מיטשל, אבל במשך השנים השלמתי את הרצף המרובע שלה שמתחיל ב Ladies of the Canyon מ 1970 ומסתיים ב Court and Spark מ 1974, ואפילו המשכתי טיפה מעבר. לאלבומים הטובים של מיטשל יש איכות משלהם, אבל Court and Spark הוא האהוב עלי מכולם- גם בגלל העושר המוזיקלי שלו (הוא האלבום המעובד ביותר של מיטשל עד אז, אני חושב), וככל הנראה בגלל הדרך שאותה עברתי עד שגיליתי כמה הוא יפה.
אז מיסיונריות מוזיקלית יכולה להשתלם לפעמים, ככל הנראה. אותו טכנאי או עורך שזרק לי עצם בטח לא יודע שתפסתי אותה בשיני, גם אם באיחור קל של כמה שנים. מעניין כמה מהמוזיקה שהשמענו לאנשים אחרים, אולי בכוונה, אולי בהיסח דעת, גרמה גם להם להתאהב בצלילים שאחרת אולי לא היו נתקלים בהם בכלל.
(איך הכרתי את, והתאהבתי ב) Court and Spark של Joni Mitchell
כשהייתי בן 14-15 הייתי מדרג את המצעד הלועזי השבועי של רשת ג'. מוזר שנזכרתי בזה. מוזר שעשיתי את זה בכלל. בגיל הזה כבר הייתי חובב של מוזיקה "רצינית", כלומר: רוק "איכותי" של התקופה, שכלל את סטינג, הדייר סטרייטס, ויו 2. החבר'ה האלה לא ממש יוצגו במצעד הפזמונים של רשת ג', שהיה צריך להקיף פופ, רוק, ומה שזה לא יהיה ששומעים עכשיו בארה"ב, אנגליה, ואירופה. את רוב הרדיו שלי שמעתי בכלל בגלי צה"ל- קוטנר, ארז, אברי, וכו'. אז למה דירגתי את המצעד הלועזי של רשת ג' במשך קרוב לשנה?
מיסיונריות, כנראה. החטא הקדמון והבסיסי של כל חובב מוזיקה. הרצון העז "להראות את האור" להמוני הנבערים ששומעים את המדונה של התקופה. האמונה הנאיבית (גיל 14-15- היש נאיבי ממנו?) שאם אקפיד לדרג, שבוע אחר שבוע, את טירז פור פירז, סוזן וגה והיוריתמיקס, אצליח בכוחי הדל להטות את זרם היורופופ המעופש ממסלולו, לאכלס את המצעד בהמוני שירים "איכותיים", ולגרום לכל חובבי המוזיקה הטיפשים כולם (שזה כל אלה ששומעים רשת ג') להמיר את מודרן טוקינג בציפיה לאלבום הבא של יו2 (או ברכישה המונית של אלבומי ההופעה של סטינג והדייר סטרייטס).
אפשר להוסיף לזה את העובדה שמצעד הפזמונים הוא מייצג טיפה ארכאי של מוזיקה עכשווית- עד שהשירים החדשים מגיעים בכלל לפינה לשיפוטכם עוברים איזה שבוע-שבועיים, מה עוד שבמצעד יש רק 30 שירים, וכאמור- הוא צריך להקיף שלוש יבשות (אנגליה היא יבשת מוזיקלית נפרדת) ושלל סגנונות. המשמעות היא שאפשר לתפוס שם איים של "איכות" ולא לסבול משעה רצופה של יורופופ או סתם פופ מחורבן באדיבות המגישים והמגישות המעונבים והמעונבות של הרשת.
דירגתי את המצעד, כאמור, במשך מספר שבועות רצופים, והאזנתי לו כדי לראות האם הצלחתי להזיז משהו במצעד (לא), ולא פחות חשוב: האם "עליתי בגורל" וזכיתי בתקליט או שניים, מתנת המצעד. גם פה, מסתבר, הייתי כשלון חרוץ, ומעולם לא הוזכר שמי בסוף כל מצעד, ולכן גם לא קיבלתי תקליטים, ונאלצתי לרכוש אותם בכספי הדל.
יום אחד הגיע אלי תקליט בדואר. אני הייתי הנמען, והשולח היה "קול ישראל". התקליט היה תקליט ישן מהתקליטייה של קול ישראל או רשת ג': אפשר היה לדעת את זה כי בקצה העטיפה היה חור שנוקב עם מנקב חורים, חור שמן הסתם איפשר לתלות את התקליטים על מוט ברזל בשורה ארוכה, ולהנגיש אותם טוב יותר לטכנאים ולעורכים. מעניין למה זכיתי במה שזכיתי: האם עורך מוזיקלי או טכנאי כלשהו זיהה את הדבקות במטרה, את הטעם המוזיקלי שלא ממש מיושר עם המצעד, והחליט לתת לי מתנה מוזיקלית מיסיונרית משלו? משהו בנוסח "קח, תקשיב, תודה לי אחר כך"? התקליט היה Court and Spark של ג'וני מיטשל.
הוא לא בא לי טוב, אני מודה. לא הכרתי את מיטשל (אם כי שמעתי את שמה איפשהו), והיא לא עניינה אותי. הנטיות המוזיקליות שלי היו לכודות בתוך טעם אישי שנע בין ג'נסיס של גבריאל ליו 2, בתוספת סטיה מפגרת במיוחד שבזה להדפסות מקומיות, ובגללה הקפדתי להוציא עוד כמה שקלים ולקנות רק "תוצרת חוץ". התקליט שקיבלתי היה, כמובן תוצרת הארץ: עטיפה בעלת צבעים דהויים, בלי מילים, וכמובן- משומש. שמעתי אותו פעם אחת, מעקם מראש את הפה בסלידה רק מעצם העובדה שתקליט תוצרת הארץ נוגע בכלל במערכת שלי (מערכת משולבת מחורבנת להפליא עם מחט שהיתה פעם חדשה, אבל ממש פעם). אישרתי לעצמי את ההנחה המקדימה- שהוא לא מדבר אלי ולא מעניין אותי, והנחתי אותו בתוך שורת התקליטים שלי, משום שתקליטים לא זורקים, אפילו אם לא שומעים אותם.
פחות משנה לאחר מכן הביטלס נפלו על האזניים שלי כרעם ביום בהיר, והאוריינטציה המוזיקלית שלי השתנתה בחדות אל עבר הרוק הקלאסי, על חשבון הרוק ה"איכותי" של התקופה. רשת ג' איבדה את מעט כח המשיכה שעוד היה לה עבורי, ואני התחלתי במסע מוזיקלי ארוך שממשיך עד היום, ובמהלכו הכרתי (ועודני מכיר) כל מיני מוזיקאים שפעם פעם, עוד לפני שנולדתי, היו ענקים ממש.
מתישהו נזכרתי גם ב Court and Spark של ג'וני מיטשל, או שאולי דפדפתי בתקליטים שלי ונתקלתי בו. זה היה, למיטב זכרוני, קרוב לגיל 18. עוד כמה האזנות, והאור של האלבום הזה התגלה לי במלואו. לא הפכתי אמנם למעריץ של מיטשל, אבל במשך השנים השלמתי את הרצף המרובע שלה שמתחיל ב Ladies of the Canyon מ 1970 ומסתיים ב Court and Spark מ 1974, ואפילו המשכתי טיפה מעבר. לאלבומים הטובים של מיטשל יש איכות משלהם, אבל Court and Spark הוא האהוב עלי מכולם- גם בגלל העושר המוזיקלי שלו (הוא האלבום המעובד ביותר של מיטשל עד אז, אני חושב), וככל הנראה בגלל הדרך שאותה עברתי עד שגיליתי כמה הוא יפה.
אז מיסיונריות מוזיקלית יכולה להשתלם לפעמים, ככל הנראה. אותו טכנאי או עורך שזרק לי עצם בטח לא יודע שתפסתי אותה בשיני, גם אם באיחור קל של כמה שנים. מעניין כמה מהמוזיקה שהשמענו לאנשים אחרים, אולי בכוונה, אולי בהיסח דעת, גרמה גם להם להתאהב בצלילים שאחרת אולי לא היו נתקלים בהם בכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה