The Rolling Stones - Between the Buttons (1967)
1967 לא היתה שנה טובה ללהקת הרולינג סטונז. וזאת בכלל לא קביעה שלי- כל מומחה מוזיקה פופולרית או וויקיפדיה יאמרו לכם את זה. השנה הזאת נחשבת לאחת השנים המכוננות והמשפיעות בתולדות המוזיקה הפופולרית. ז'אנר הפופ/רוק עבר שינוי מהותי ודרמטי בשנה הזו- מבידור קל לצעירים ריקניים הוא הפך לזרם אמנותי לגיטימי. בזמן שהביטלס היו מזוהים עם התהליך הזה, ואף הובילו חלק משמעותי ממנו, נדמה היה שהסטונז נמצאים (לפחות) צעד אחד מאחורי היריבים/ידידים הגדולים שלהם. למרות הספק של שני אלבומים ומספר סינגלים מוצלחים, הסטונז נתפסו כלהקה מבולבלת, לא ממוקדת, ונטולת חזון (או אומץ) אמנותי. האלבום Between the Buttons שיצא בתחילת השנה נשמע כמו הד למוזיקה של 1966, והאלבום Their Satanic Majesties Request שיצא בסוף השנה נשמע כמו חיקוי חיוור לסרג'נט פפר של הביטלס.
הניתוח המאד מקובל הזה נשען על שתי הנחות יסוד בעייתיות: הראשונה היא האינסטינקט האנושי לתחום פעילות אמנותית לפי שנים קלנדריות. כאילו של 01/01 ול 31/12 יש איזו השפעה מיסטית על תהליכים אמנותיים. נכון שזה מקובל ונוח, ואפילו טבעי, אבל כשזה מעוות את הפרספקטיבה האמנותית, עדיף להתעלם מגבולות הזמן האלו. השניה היא ההיתלות בביטלס, וההשוואה אליהם. נכון שלביטלס הלך קלף משוגע במיוחד ב 1967: בינואר יצא הסינגל פורץ הדרך "Strawberry Fields Forever"\"Penny Lane". ביוני יצא האלבום Sgt. Pepper, שעל חודו מתאזנת כל המפה המוזיקלית של 1967, וכבר ביולי יצא סינגל "קיץ האהבה 1967"- "All You Need is Love". עד סוף השנה יצא גם סרט הטלוויזיה (הכושל) Magical Mystery Tour שלווה ב EP עם מוזיקה אפילו יותר פסיכדלית מאשר זו שב Sgt. Pepper. אלה היו הביטלס, ואני מקווה שבזאת הסתיים הפרק שלהם בסקירה הזאת, והצורך שלי להזכיר אותם שוב או בכלל.
לפני שהיתה להקת רוק-בלוז-אר'נ'בי שנרשמה באותיות של זהב בהיסטוריה של הרוק, היתה לרולינג סטונז תקופה של כשלוש שנים שבה היא היתה להקת פופ בריטי. היה היתה בריטית למהדרין, ופופית לגמרי. בפברואר 1965 יצא הסינגל "The Last Time"\"Play With Fire", ובמאי 1968 יצא הסינגל "Jumpin' Jack Flash". שלוש וקצת השנים האלה הם אולי התקופה הפוריה ביותר של הרולינג סטונז: מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס, שני כותבי השירים ה(כמעט) בלעדיים של הלהקה, הפגינו בטחון עצמי גובר והולך, והלהקה הקליטה והוציאה שלושה אלבומים ועוד 13 סינגלים, שבהם כלולים 19 שירים שלא נכללו באלבומים.(הערה- אני מתייחס אך ורק להוצאות הבריטיות של אלבומי ותקליטוני הסטונז. ההוצאות האמריקאיות הכניסו את הסינגלים אל תוך האלבומים עצמם על חשבון שירים שהופיעו באלבומים הבריטיים, ואיגדו את השירים שנשמטו לאלבום אוסף בשם Flowers שיצא ב 1967).
כל ההקדמה הארוכה הזאת נועדה להעניק את ההקשר הנכון לפעילות המוזיקלית של הרולינג סטונז בשנים ההן. מעיין יצירתי מתגבר מצד אחד, ותנועה מתמדת בכל מה שקשור לפיתוח ועיבוד השירים מצד שני. שורשי הסול-בלוז-אר'נ'בי של הלהקה היו רק כלי אחד בתוך ארגז מלא בהשפעות ורעיונות. מוזיקת פופ נמדדת בדרך כלל לפי שירים בודדים, ולרולינג סטונז יש מספיק סינגלים קלאסיים מהשנים האלה, אבל גם האלבומים שהוציאה ראויים להתייחסות ולהאזנה מעמיקה. אני רוצה להתעכב על Between the Buttons שיצא בינואר 1967.
האלבום Aftermath, שיצא באפריל 1966, היה האלבום הרביעי של הלהקה, והראשון שכלל רק לחנים של ג'אגר וריצ'רדס. Aftermath היה אלבום מגוון מאד מוזיקלית, ו Between the Buttons לוקח את הגיוון עוד כמה צעדים קדימה, ומציג קשת רחבה של השפעות וסגנונות מוזיקליים. התוצאה טובה מאד ומהנה, גם אם לא מושלמת.
הבסיס המוזיקלי של הסטונז כולל רוק גיטרות אופייני לתקופה (אמצע שנות הששים), באדיבותו של קית' ריצ'רדס, וחטיבת קצב- ויימן, וואטס- חדה ומלאת חיים שיודעת לדחוף את השירים מצוין כשצריך, ולשמש בסיס איתן ללחנים ולעיבודים מצד שני. אפשר לשמוע את הסטונז עושים רוק כהלכתו ב "Connection" או ב "Miss Amanda Jones". עם זאת, הבסיס המוזיקלי הזה לא יכול להספיק ללהקה שנמצאת בשיא היצירתיות שלה, ולסטונז אין שום בעיה לעבות את השירים עם פסנתר, עד לשלב שבו הכלי מקבל דומיננטיות בלא מעט שירים. קית' ריצ'רדס מנגן פסנתר פה ושם, אבל התרומה העיקרית באלבום שייכת לשניים- איאן סטיוארט, הוא "האבן השישית", וג'ק ניטשה האמריקאי. ב "My Obsession" הקצב המהפנט משתלב מצוין עם פסנתר הבארים שמעניק תחושה של דחיסות ועשן, ו "Cool, Calm & Collected" , הוא אולי נקודת הקצה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו הסטונז אי פעם- מין רגטיים מערב פרוע מהיר ומרושל שטס קדימה בחדווה, מונהג על ידי פסנתרן שמנגן כאילו אקדח טעון מכוון לראשו. מכל ההשפעות האמריקאיות שבעולם, זאת ככל הנראה המוזרה ביותר, אבל היא מהנה מאד.
ועם זאת, כשאני רוצה להצביע על הנקודות החזקות ביותר של הרולינג סטונז מודל 1966-1967, אני מוצא אותם אצל שני אנשים: בראין ג'ונס ומיק ג'אגר.
כשבראין ג'ונס קיבל לידיים שירים, הוא התייחס אליהם כאל טיוטה או חומר גלם שאותו הוא יכול לעצב ולשפר עם אלף ואחד כלי נגינה ורעיונות לעיבודים. טביעת האצבע של ג'ונס בשירים היא מובהקת: הויבראפון ב "Yesterday Papers", האורגן הכנסייתי ב "She Smiled Sweetly", הדולסימר הלגלגני במעברים של "Cool, Calm & Collected", ההדהודים ב "Please Go Home", הסקסופון ועיבוד כלי הנשיפה ב "Something Happened To Me Yesterday"- כל אחד מהשירים האלה מקבל אופי או דגשים מהעיבוד המוזיקלי שג'ונס מפתח על בסיס הרוק הבסיסי של הלהקה (חיפוש באינטרנט העלה שאת הקרדיט לנגינת האורגן ב "She Smiled Sweetly" מקבל דווקא קית' ריצ'רדס, אבל אם לשפוט לפי התרומה המצטברת של ריצ'רדס וג'ונס בשנים ההן, אני בספק רב אם הקרדיט הזה נכון). ב"Back Street Girl" ישנו אקורדיאון נהדר, אבל למרבה ההפתעה הוא לא מנוגן ע"י ג'ונס, אלא ע"י נגן אורח. הקרדיט כאן צריך להינתן למפיק של הסטונז בתקופה ההיא, אנדרו לוג-אולדהאם.
מיק ג'אגר הוא הזמר הטוב ביותר שבו נתקלתי מבין שלל הלהקות הבריטיות של השנים ההן. טביעת הקול שלו מובהקת דווקא בגלל שאין לו קול "יפה" או "עוצמתי". יש משהו דילני בהבעה שלו- היכולת לדעת בדיוק איך צריך לשיר כל שיר. הוא יכול להיות רוקר קשוח ודומיננטי כשצריך, אבל גם עדין ומדויק ב "Back Street Girl" ו "She Smiled Sweetly", או קליל וממזרי ב "Something Happened to Me Yesterday" ו "Who's Been Sleeping Here?" .
הטקסטים של האלבום נעים פחות או יותר סביב אותה הנקודה- נשים, נשים, מה עושים איתן, ומה הן עושות בחזרה. מהבחינה הזאת, הסטונז היא להקה ממוקדת מאד. את הערך המוסף צריך לחפש בגיוון המוזיקלי של האלבום: פולק אנגלי עדין עם פריטה אקוסטית בולטת ואקורדיאון ב "Back Street Girl" שמעניק לשיר תחושה של חדר נשפים עתיק כלשהו. עוד קצת פולק, הפעם יותר כפרי-אמריקאי ב "Who's Been Sleeping Here?" , באדיבות מפוחית שגורמת למיק ג'אגר לספר את סיפורו של בעל מקורנן ולא חד מחשבה במיוחד, שמרגיש שאשתו, איך נאמר, עשתה חיים עם מישהו, אבל עם מי, לעזאזל?. שיר נהדר, עם יופי של מלים ולחן. מצד שני, הניסיון להגיד משהו חברתי ב "Miss Amanda Jones" לא ממש עולה יפה. מיס ג'ונס אמנם חיה את החיים הטובים עם בחורים, משקאות ומסיבות לרוב, אבל הסטונז לא מסוגלים להפיק מוסר השכל כלשהו מהסיטואציה, והפואנטה של השיר היא עיבוד רוק הגיטרות החזק והסוחף, שמהווה אילוסטרציה לחיים הטובים של גיבורת השיר.
הטוב בשירי האלבום הוא "She Smiled Sweetly", שאם אני לא טועה די שקע במצולות ההכרה של חובבי הלהקה, כנראה שנפל קרבן לתדמית הלא מוצלחת של האלבום כולו. הלחן נהדר, השפעות ה Soul נפלאות, והאורגן העמוק הדומיננטי בעיבוד מאיר את הצד האפל של הטקסט- בחורה שמרגיעה את בן זוגה עם חיוך מתוק ו"אל תדאג", אבל מתחת לפני השטח ברור שיש מקום לדאגה, ולא לנחמה. כל מה שטוב באלבום הזה, בתקופה הזאת ובלהקה הזאת בא כאן לידי ביטוי באופן מלא.
כאמור- האלבום הזה הוא מסע מוזיקלי מגוון מאד ומהנה מאד. גם ברגעים המוזיקליים הפחות טובים מורגש שהלהקה מנסה לעשות משהו עם כל שיר, ולא לחזור על עצמה. בהמשך הדרך הלהקה המירה את המסע המוזיקלי החיצוני במסע פנימי מוכוון LSD, וללא מפיק חיצוני שיוכל לאזן אותם (הלהקה נפרדה מאנדרו לוג אולדהאם באמצע 1967), מה שהוביל לפיאסקו של Their Satanic Majesties Request בדצמבר 1967. אפשר לתהות מה היה קורה אילו הסטונז היו מחליטים להמשיך לעשות "פופ בריטי". זה היה כרוך, ככל הנראה, ביותר בריאן ג'ונס ופחות קית' ריצ'רדס, אבל הפור נפל בתחילת 1968, וזה משאיר אותנו עם תקופה קצרה, טיפה מבולבלת, אבל צבעונית ומוזיקלית מאד בקריירה של הרולינג סטונז. בטבורה של התקופה הזאת נמצא Between the Buttons.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה