מועמד בולט לתואר

Beck- Beck Hansen's Song Reader (2012)

את האלבום הזה, שבק (Beck) הוציא בשנת 2012, אי אפשר לנגן. מדובר בספר שיש בו 20 לחנים של בק מתורגמים לתווים. כדי "לשמוע" את התקליט, צריך ממש לנגן אותו.

אני מודה שלא ניגנתי ולו שיר אחד מתוך האלבום/ספר הזה. יחד עם זאת, יש לי כמה דברים להגיד עליו, ומסקנה אחת בסופם:

1) באלבום הזה בק עובר מעמדת של "מוזיקאי", או "מוזיקאי רוק", לעמדה של "מלחין". תווים, פרטיטורה והכל. מוכשר ויצירתי ככל שיהיה כמוזיקאי, מעמדת המלחין בק צריך להתחרות במלחינים אחרים לאורך ההיסטוריה: באך, מוצארט, גרשווין. אלה אנשים הרבה פחות מגניבים ורלבנטיים מבק, אבל הלחנים שלהם הרבה יותר פופולאריים משלו, וגם הרבה יותר טובים.

2) אבל בק הוא עדיין מוזיקאי רוק, ומוזיקת רוק איננה שלמה ללא הביטוי האישי- העיבוד, ההגשה, ההפקה. שירים שעלולים להישמע שדופים משהו כשהם מתורגמים לתווים בלבד, מקבלים נפח וחיים משלהם כשמבצעים אותם, והביצוע של כותב השירים הוא הוא שמעניק לו את החתימה המוזיקלית היחודית לו. כשבק לוקח את המוזיקה שלו ומניח אותה בצורה של תווים בלבד, הוא מחליט להעמיד את הבסיס המוזיקלי שלו בשורה אחת עם מוזיקאי רוק כמו לנון ומקרטני, בראיין ווילסון, פול סיימון או ווטרס וגילמור. מדובר בשורה הראשונה של מוזיקאי הרוק, כאלה שהמוזיקה שלהם היתה עשירה ורבת השראה גם ללא העיבודים, או ההגשה, או ההפקה. בק, מוכשר ככל שיהיה, לא מגיע לרמה של השורה הראשונה של מלחיני הרוק.

3) מוזיקת רוק היא ז'אנר מוזיקלי דמוקרטי-עממי. המהפיכה הגדולה של הרוק היא העובדה שגיבוריו ומשורריו יצאו מבין שורות הציבור שאליו הם גם כיוונו את המוזיקה שלהם, ושהיא היתה נגישה לכולם דרך הופעות והקלטות. בק, שהוא מוזיקאי רוק בהגדרה, החליט לצאת מהשורה, ולהנגיש את המוזיקה שלו רק לאלה שמסוגלים לנגן אותה. זה מזכיר מאד את גבהות המצח של מוזיקאי הרוק המתקדם, וכל המשפטים מסוג "צריך להבין את המוזיקה הזאת", או "אתה עוד לא שם כדי להבין את גדולתו של <אלבום x>". הבלון ששמו "רוק מתקדם" התפוצץ בקול נפיחה עזה עוד ב 1977. לזכותם של כל מוזיקאי הז'אנר ההוא יאמר שהם לא הדירו חובבי מוזיקה מהיצירות שלהם למפרע, שכן כל המוזיקה שנוצרה בז'אנר נגישה לקהל דרך הקלטות, ואפילו הופעות שלהקות פרוגרסיב, נאו-פרוג, ומחווה למיניהן מקיימות עד עצם היום הזה.

אני, למשל, לא יודע לנגן, ולכן המוזיקה שב"אלבום" הזה של בק איננה נגישה לי, עקב החלטתו האמנותית של בק עצמו. "אז למה שלא תחפש ברשת ביצועים שהקליטו אנשים לשירים האלה של בק, ותשמע אותם?" ישאל מי שישאל. ואני אענה שהחיים קצרים מדי מכדי לחפש את הביצועים הטובים ביותר לאסופה של שירים שכתב בק. 

אז אם לסכם: נראה שבאלבום הזה בק הצליח להפגיש את הרע מכל העולמות: מהמוזיקה הקלאסית הוא לקח את הפורמליסטיקה, ממוזיקת הרוק הוא לקח את הדלות היחסית של הלחנים, ומז'אנר הפרוגרסיב רוק- את ההתנשאות.

במילים אחרות: אין לי מושג איך האלבום/ספר הזה נשמע, אבל הוא בהחלט מועמד רציני ובעל זכויות רבות לתואר "אלבום הרוק הגרוע בהיסטוריה"