שמים בהירים, עתיד מזהיר

U2- Under a Blood Red Sky- 1983

(מתוך הפרוייקט הפיקטיבי Eighties revisited)

הטקסט המקורי פורסם באתר "השרת העיוור", ונערך קלות במעבר לאכסניה הזו

א. U2 עוד יהיו גדולים יום אחד. זה ברור לכל מי ששומע אותם ברדיו, או שקונה את התקליטים שלהם.

בינתיים הרדיו משמיע בתדירות גבוהה את ''Pride'' הצעקני שלהם לצד להיטים נוספים מקיץ 1984, כמו ''Slave to love'' של בראיין פרי, “Life In a Northern Town” של Dream Academy, או ''Big In Japan'' של אלפאוויל, אבל פה ושם אפשר לתפוס שיר נוסף ברדיו, “The Unforgettable Fire” שמו, וגם הוא של U2. אפילו ילד בן 12 מזהה בשיר הזה איכויות שלא קיימות בלהיטי רדיו אחרים מהשנתיים האחרונות.

לט' יש קסטה של U2. זאת הופעה חיה בשם Under a Blood Red Sky. אין שם את השירים מהרדיו אמנם, אבל ט' מסביר ברוב חשיבות ש-U2 מאד גדולים באנגליה, ובכל מקרה הם בוודאי עדיפים על אלפאוויל, או מי-שזה-לא-יהיה ששר את ''Suzanna''. קשה לי להגדיר את המוזיקה שלהם, שלא דומה לפופ הרדיופוני המקובל, אבל יש שם אלמנטים של אנרגיה ושל תשוקה, שלא מתחברים אצלי למשהו מוגדר. רק עוד כמה שנים אדע לתת לזה שם: ''רוק''.

וקיץ 1984 הוא קיץ שנחרט בזיכרון: תקופה מתוקה וחסרת דאגות. השמים כחולים, ללא אף ענן; מזג האוויר, בישוב שליד ירושלים - חם, יבש, ונקי. העתיד- תיכון, צבא, חיים- רחוק ולא נמצא בתודעה. העבר קצר ולא חשוב, ההווה מתוק ואינסופי. ופס הקול של ההווה הזה הוא הקסטה של ט'- Under a Blood Red Sky של U2.


ב. נוסטלגיה היא דבר מבורך, והיא קצה החוט שהוביל להאזנות חוזרות לאלבום הזה, שם נחשפת U2 כטריו רוק תוקפני, יחד עם זמר אקסטטי, בעל קול חזק ומצוין. בדיעבד כל מה שאמור היה לפעול נגד האלבום הזה פועל לטובתו: חברת התקליטים של הלהקה תיכננה אלבום ביניים בין 2 אלבומים "אמיתיים" (War ו-The Unforgettable Fire), אבל יצא להם האלבום הטוב ביותר של U2 מהתקופה הראשונה שלהם, לפני בראיין אינו והמגה-הצלחה, אלבום שמשלב בצורה מושלמת סינגלים (“Sunday Bloody Sunday”, ''New Year’s Day'', ו ''I Will Follow''), קטעי אלבום מובהקים (''Gloria'' ו-''11 O’clock Tick Tock'') וגם בי סייד מצוין אחד (''Party Girl''). הפורמט - מעין EP מורחב/מיני אלבום- הופך את האלבום למהודק, ללא נפילות או עומס יתר. גם החיבור של קטעים מהופעות שונות לאלבום אחד, כאילו אמרו מנהלי הלהקה ''הבה נזרוק למעריצים איזו עצם, כדי שלא ישתעממו בינתיים'' עושה רק טוב. כל קטע מוציא מהלהקה את המיטב: אם זה ''Gloria'' הפותח, שעושה רושם שנשלף מאמצע ההופעה ומוצא את בונו בשיא האקסטזה, מפרגן לאדם קלייטון ול-The Edge, ואם זה ''40'' האנמי, שהופך באלבום הזה להמנון הופעות סוחף. ''I Will Follow'' גדול ועצום, וכשבונו שר ''It's cold outside, It gets so hot in here'' בפתיחת ''11 O’clock Tick Tock'', עוברות בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.

בנוסף לכל זה יש באלבום הזה אלמנט שנראה מנוגד לכל ההוויה של U2: צניעות. הצניעות לא נובעת מהלהקה אלא מהנסיבות: בהעדר היכולת להעתיק את סאונד האולפן העשיר והתוקפני אל ההופעות, נאלצת הלהקה לנגן רק עם מה שארבעת חבריה יכולים לספק. כך נעלם לו הכינור הגרנדיוזי של ''Sunday, Bloody Sunday'', וכך נאלץ The Edge לנגן את הפסנתר הפותח ב ''New Year’s Day'', ומיד אחר כך לשוב אל הגיטרה האגרסיבית שלו. בונו עצמו מרגיש כנראה קצת מאוים מגודל הנסיבות, ומקדים ל-''Sunday, Bloody Sunday'' את המשפט:''There has been too much talk about this song. This song is not a rebel song. This song is Sunday, Bloody Sunday''. בשלב הזה של הקריירה, U2 מעדיפים לתת למוזיקה לדבר. ועדיין אפשר למצוא רמז שינבא את העתיד המוזיקלי/מסחרי של הלהקה: מתוך כל הליריקה שבונו כתב עבור הלהקה, הוא החליט לשלוף מתוך ''New Year’s Day'' את המשפט האפוקליפטי ''Under a Blood Red Sky'' ככותרת לאלבום הזה, משל היה מדובר בנבואה של שואה גרעינית לפחות, ולא באוסף אנרגטי ומלהיב של ביצועים חיים.

ג. השמיים של U2 רחוקים מלהיות אדומים: הם כחולים ובהירים, ללא טיפת ענן. העבר- לא באמת חשוב. העתיד- יכול להיות רק טוב, וההווה נפלא באופן אינסופי וממלא את כל ההוויה של הלהקה. יום אחד הם עוד יהיו גדולים. באמת.

מפרק, אבל לא מרכיב מחדש הפעם

Steely Dan- Pretzel Logic 1974

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

הקדמה

אני בטוח שיש לא מעט אנשים שלא מסוגלים לשמוע מוזיקה מסוימת. הכוונה היא לא לז'אנרים/מוזיקאים שהם פח בהגדרה (ג'סטין ביבר וכדומה), אלא למוזיקה שנחשבת "איכותית" או "מוערכת", ושאנשים פשוט לא מסוגלים לשמוע אותה, תהיה הסיבה אשר תהיה.


הרתיעה פנים רבות לה: זאת יכולה להיות סיבה טרגית במיוחד, אבל זאת יכולה להיות איזושהי אנקדוטה. לאיזו מן הקטגוריות נופל האלבום הזה? קראו ותדעו

בייגל גורמה עם מולי שפירא

זה היה באיזה בוקר, קרוב לוודאי בדרך לעבודה. האזנתי לרדיו, ולא למוזיקה שלי. התכנית הייתה, קרוב לוודאי, תכנית הבוקר של בועז כהן. השיר שהחל להתנגן היה מבטיח מאד. זה היה "Rikki Don't Lose That Number" של סטילי דאן.

סטילי דאן היה עבורי אחד מההרכבים האלה שאני מכיר בקיומם, אבל לא מכיר אותם. יש רגעים שבהם אסימון נופל, ואתה מבין שמוזיקה מצוינת מחכה לך ממש מעבר לפינה, גדולה עגולה וטעימה. רק להרים ולנגוס. זה בהחלט היה המקרה: הבאס העגול, הפסנתר המלודי והמלא, הלחן שהתפתח והתפתל בצורות שלמדתי להעריך עם השנים.

סטילי דאן! איזו להקת גורמה זאת. הרכב אינטליגנטי, אינטלקטואלי, מוזיקלי. האזנה ללהקה כזאת גורמת לבנאדם להרגיש טוב יותר עם עצמו. אם ברוס ספרינגסטין מציע לגיבוריו (ולמאזיניו) גאולה דרך מכוניות חבוטות על כביש מהיר, בדרך מסמולטאון ג'רזי לעולם הגדול, הרי שסטילי דאן הציעה לאיש ההייטק חובב המוזיקה גאולה דרך הדימוי- אני לא באמת נוסע לבנין בן 7 קומות, לקיוב מס' 655 בפורד פוקוס ליסינג. השיר הזה הוא הפסקול של הנהיגה שלי באאודי A3 (או Q3, או Z3, או כל 3 ששייך ליצרנית מכוניות גרמנית בעלת תדמית יוקרתית), חותך דרך הכבישים אל עבר ההווה המצליח, הנקי והמדויק שלי. מלצר! עוד יין בבקשה.

סדרה של פעולות פשוטות בערב הביאה את האלבום Pretzel Logic מ 1974 אלי, להאזנה. השיר הראשון הוא כמובן "Rikki Don't Lose That Number", ומשם, אני בטוח, הדרך היא רק למעלה.

יום למחרת, בועז כהן מפנה את מקומו לאלבום במערכת של האוטו. שיר אחרי שיר, השמש מאירה יותר מכרגיל. הציפורים עליזות יותר מבדרך כלל. מוזיקה היא דבר כל כך נפלא כשהיא ננעלת על המאזין הנכון, בזמן הנכון.

אחד הדברים העקרוניים באלמנט ההפתעה הוא החד פעמיות שבו. קשה מאד לשחזר באופן מלא ונאמן את הפעם הראשונה שבה הופתעת ממשהו. ורצועה מס' 5 באלבום תפסה אותי בחתיכת הפתעה, אני מודה. "East St. Louis Toodle-O" קוראים לה, והיא בכלל קטע של דיוק אלינגטון. את כל זה אני יודע עכשיו, אבל כשהקטע התחיל להתנגן באוטו, הדבר היחיד שמילא את כל ישותי היה "בילוי נעים, עם מולי שפירא".

יש תכנית כזאת, ביום שישי בבוקר, בגלי צהל, וזאת נעימת הפתיחה שלה. מולי שפירא, איש רדיו ותיק, מלהג על ענייני השבוע עם שורה של אנשים בעלי סקס אפיל דומה לשלו- אריה מליניאק למשל. תפלות רדיופונית, מואזנת ע"י אנשים שאתה מקווה שלא תפגוש אי פעם, אבל הנה הם, ואתה, ונעימת הפתיחה הירחמיאלית של התכנית, שמסתבר שהיא קטע מוזיקלי של הרכב אנין ואיכותי, או ככה לפחות סיפרו לי. מה לי ולתכנית שלו? כלום, כמובן. זה רדיו שפתוח בימי שישי בבוקר במקומות שבהם אתה מעדיף לא להיות- מספרות, בסיס צבאי, באוטו בדרך לשוק עם אבא שלך. כל מיני כאלה. מי רוצה לשמוע את מולי שפירא בשישי בבוקר? או בכל יום אחר? מי זה אריה מליניאק, והאם הרשויות מודעות לכך שהוא מסתובב חופשי ועוד עם מיקרופון? מנהרת זמן נפערה תחת הרכב שלי, פורד פוקוס שהפכה לפורד אסקורט. ריח של עובש מילא את נחירי. עובש פוליטי, עובש מוזיקלי. אריה מליניאק התקרב אלי, סנטרו מקדים את גופו ב 10 ס"מ לפחות...

העברתי בחדות לרדיו. בועז כהן שידר, לא זוכר איזה שיר. ניגבתי את הזיעה מהמצח. הרכב התנהל בעצלתיים בדרך למקום העבודה. היה מעונן. סתם יום רגיל וממוצע. פתחתי קצת חלון, לנשום אוויר. ציפור לא צייצה.

עכשיו, אפשר להגיד- מה אתה עושה ענין? כולה קטע אחד באמצע אלבום מצוין, וקומץ אסוציאציות פרטיות שלך. פשוט תעביר רצועה, או אפילו יותר טוב בעידן הדיגיטלי של היום- תמחק את הקטע מהתיקייה. לא חבל על להקת הגורמה המעולה הזאת?

אבל אני לא יכול. אני איש של אלבומים. קטיעה של קטע מאלבום כמוה כקטיעת איבר מגוף, ואני נגד קטיעת איברים באופן עקרוני. חוץ מזה, גם אם אעשה את זה, אני עדיין אדע שיש קטע כזה, נעימה כזו, באמצע האלבום. היא קיימת. היא שם בחוץ, וגרוע מכך- היא מייצרת מכנה משותף ביני ובין מולי שפירא. וזה קצת יותר מדי עבורי, אני חושש.

מעולם לא התקדמתי עם האלבום הזה, או עם הלהקה הזאת. שמעתי שהם אחלה, ומעולים, ואיכותיים מאד. אני מאחל לכל חובבי הלהקה חיים ארוכים ומלאי שמחות, מוזיקליות ואחרות. ושמולי שפירא לא יבוא לכם בחלום. או מליניאק.


(כדי לסיים בטעם טוב, הנה השיר הבאמת מצוין שהתחיל את כדור השלג הזה)

צללים, מלאכים ושדים

DAVID SYLVIAN - SECRETS OF THE BEEHIVE

1987

פורסם לראשונה בפורום "אגדות רוק" בתפוז

א. "ספטמבר שוב כאן"

"השמש זורחת הרחק מעל.
צלילים של צחוק,
הציפורים עטות
על צלבים של כנסיות מאובקות.
'אנחנו מאוהבים' אנחנו אומרים,
אך מייחלים בחשאי לגשם.
לוגמים קולה, משחקים.

ספטמבר שוב כאן
ספטמבר שוב כאן"

(David Sylvian, September, 1987)

מקור:

http://www.allthelyrics.com/lyrics/david_sylvian/s...


הקשיבו לשיר הזה . דקה ועשרים שניות בסך הכל. סילביאן משרטט תמונה יפה, עדינה, עם שברי תנועה, או תנועה מרוחקת, או סתמית. הפסנתר והמיתרים מעניקים תחושה נוסטלגית, מנחמת.

את העננים אפשר לראות בתמונה גם אם הם לא מאוזכרים מפורשות. בכל זאת, ספטמבר כבר כאן, שוב. אבל הקתרזיס מגיע מחוץ לשיר, מחוץ לתמונה, כשהגשם יבוא, ינקה, יהפוך את האוויר לצלול, ואת הסתמי למוחשי.

ב. שמש שוקעת, כנפיים נפרשות

"September" פותח את האלבום The Secrets of the Beehive שהוציא דייויד סילביאן ב 1987. השמש הרחוקה, הגשם הנכסף, הם ישמשו כנבואה שמגשימה את עצמה בהמשך. סילביאן משרטט, בשירי האלבום, אוסף של תמונות אפלוליות שמושכות את המאזין אל תוכן. לקראת סופו של האלבום יאזכר סילביאן תקופה נוספת של השנה, בשיר "Let the Happiness In" . ספטמבר מעולם לא נראה רחוק יותר:

The cold December sun
A cold that blisters
The hands of a
Working man wasted

עשרה שירים, שלושים ושמונה דקות ועוד עשרים שניות, במהלכן מביט סילביאן למאזין ישר בעיניים. קולו נמוך וצלול. הדרמה שבקולו מאופקת. השירים האיטיים, הקודרים, מעולם לא היו מלאי חיים יותר.

האלבום מאוכלס בצללים, מלאכים, שדים, כולם נעים לאור הירח, מתנהלים בטבעיות בין רוח לגשם. סילביאן שולט בהם ביד בוטחת, מפיח בהם חיים דרך השירים, מוליך אותם בשבילים שהוא סלל. לעתים הוא משחרר אותם (או שמא הם משתחררים לו?), אבל הוא חוזר לאחוז בהם בזמן, מסיים לתאר תמונה אחת, ועובר אל הבאה.

סילביאן כותב על (ואת) דמויות אפלות- רוצח סדרתי, אישה מוכה. הוא מטייל בשיריו בסביבה אורבנית מחוספסת, קשת יום (ולילה), ברציפי הנמל הריקים. הוא רואה רוחות רפאים של לוחמים ואבירים, של ספינות טרופות. אבל הוא לא מאבד את האמונה בכוחה של המוזיקה להתעלות מעל המציאות והסיוטים. את החסד שלו מבטא סילביאן בלחנים המלודיים והעיבודים העשירים. ראוי לציין את האישה המוכה ב "When Poets Dreamed of Angels", ואת האם והילד ב "Mother and Child" שמחכים לאב/בעל שיחזור משדה הקרב.

מוזיקלית, האווירה של האלבום נוצרת בעיקר דרך סאונד דומיננטי של קלידים שנעים בין המלודי למופשט. מבין כל הנגנים והכלים שמשתתפים באלבום ראוי לציין את הפסנתר המאופק של רוישי סקאמוטו שאחראי גם על עיבודי המיתרים, הבאס הבשרני של דני ת'ומפסון שמעניק משענת למאזין החדש ולמאזין הוותיק. דייויד טורן, פיל פאלמר ומארק איישם, שלושה נגנים מקצועיים עם רקע ג'אזי, מספקים את המגע הנכון שלהם בנגינה משוחררת על גיטרות חשמליות ואקוסטיות (טורן, פאלמר), וכלי נשיפה שמעניקים אור לחלק מהשירים (איישם).

ספטמבר עבר ביעף. הוא מונח עכשיו בתוך אלבום מבריק, חד, מכשף, ששואב את המאזין לתוכו בכל עונה של השנה, בכל שעה, בכל מזג אוויר. התחושה בסופה של האזנה לאלבום הזה היא לא של סיוט או של קדרות, אלא דווקא נחמה גדולה, משום שהמוזיקה מצליחה לגבור על הסיוטים, להאיר את הצללים, להכיל את השדים.

רחמים על פני תהום

הקדמה

להופעה של בוב דילן באיצטדיון רמת גן הלכתי לבד. רציתי לשמור את החוויה הזו לעצמי, מבלי שאצטרך להקדיש קשב ותשומת לב למה שאנשים אחרים מרגישים וחושבים. 

ההופעה היתה מעולה, למרות המיקום המחורבן. דילן היה בפורמה, והשאיר אותי רעב למוזיקה שלו (בדרך כלל, אחרי הופעה של מוזיקאי, אני חש מעין "שובע מוזיקלי", ורצון לפסק זמן שאחריו אפשר אני יכול להתחיל מחזור חדש עם המוזיקאי הזה). השירים שדילן ביצע כיסו, פחות או יותר, את כל משעולי הקריירה שלו, אבל השאירו את בציר שנות השמונים בחוץ. הכוונה היא בעיקר לשני האלבומים שנחשבים כ"שווים משהו" מאותו עשור- Infidels מ 1983, ו Oh Mercy מ 1989. השני מביניהם כבר היה אצלי באוטו, וכשהתחלתי לנסוע בדרך חזרה הביתה, הכנסתי אותו אל המערכת.

הוא לא יצא משם למשך משהו כמו שבועיים.

****************************

"הלהט נעלם, והגפרור נשרף לגמרי. תפקדתי על טייס אוטומטי, יוצא ידי חובה (...) הבעיה היתה שאחרי כל כך הרבה זמן שהסתמכתי על אינסטינקט ואינטואיציה, שתי הגברות האלה הפכו לעופות דורסים ומצצו את דמי עד הטיפה האחרונה." (בוב דילן, כרוניקות. תרגום: ירון פריד).

כמה פעמים יכול מוזיקאי לצלול לתהום ואחר כך לעלות שוב לפיסגה? בוב דילן כבר חווה מחזוריות כזו בתחילת שנות השבעים: שלוש שנים של בלוק יצירתי והתקוטטות עם חברת התקליטים שלו הסתיימו ב 1974 באלבום Planet Waves שהוקלט עם ה Band המיתולוגית, אותה להקה שאיתה הופיע דילן באמצע שנות השישים בהצלחה גדולה, ושסיפקה לו את החבל הארוך שבעזרתו טיפס ועלה לעבר 5 שנים פוריות נוספות בקריירה שלו.

שנות השמונים, לעומת זאת, כבר היו סיפור אחר: בתחילתם היה דילן בעיצומו של תהליך חיפוש עצמי, כשהוא מזגזג בין נצרות ליהדות. מוזיקלית, היה נדמה לרגע אחד שכוחו של האריה עדיין במותניו עם האלבום Infidels מ 1983. אבל הקסם שהוכיח את עצמו 10 שנים לפני כן לא עבד בתקופה שבה המוזיקאי הפופולרי והחשוב ביותר של תקופתו היה מייקל ג'קסון. דילן נזרק הצידה, לא רלוונטי, מנסה למצוא השראה בשיתופי פעולה עם תלמידים מובהקים שלו (מארק קנופפלר, טום פטי, האי סטריט באנד של ספרינגסטין) או להיעזר בחברים ותיקים (הגרייטפול דד), רק כדי לשמוע צליל שטוח וחלול בקצה. "בוב דילן באייטיז" הוא מונח עם קונוטציות שליליות גם לחובבי דילן וגם לסתם חובבי מוזיקה. כפי שמראה הציטוט מ"כרוניקות", גם לדילן עצמו ישנן כמה תובנות על התקופה הרעה ההיא.

התהום הפעם היתה עמוקה יותר מאשר בפעם הקודמת, והיציאה ממנה היתה איטית ומהוססת יותר. סוף העשור ההוא סימן מגמה חיובית יותר, מסחרית ואומנותית, עבור מוזיקאים ותיקים, ודילן מצא את עצמו מקליט עם המפיק דניאל לנואה, ומסיים עם האלבום Oh Mercy בחנויות. עשרים וכמה שנים לאחר שיצא נכנסתי לאחת החנויות (הוירטואליות, פועל יוצא של התקופה), רכשתי אותו, והאזנתי לו פעם אחר פעם. ותוך כדי שאני מאזין, ומפנים, מפרק את האלבום למרכיביו ומרכיב אותו בחזרה ליצירה שיש לה משמעות עבורי, היתה לי תובנה אחת שחזרה בכל האזנה: בוב דילן מצא (מחדש?) את הנשמה שלו.

זאת הדרך שבה הוא שר, קודם כל. מטעין את הטקסטים החכמים והעמוקים שלו ברגש: ב"Ring Them Bells" הוא נמצא בעמדה אהובה עליו, של המתבונן מהצד, מסתכל על אנשים, על הזדמנויות שלא יחזרו, על העבר שהוחמץ ועל העתיד הבלתי נמנע. האורגן מעניק גוון כנסייתי ללחן, ופעימות ליבו של דילן נשמעות היטב לאורך השיר: הוא זונח את העמדה הקרה, השכלתנית, של אדם מבוגר ומנוסה שכבר ראה ושמע הכל. הוא נשמע אמפתי, נרגש, מכיל בתוכו את כל האנשים שעוברים על פניו במהלך השיר, על הפגמים והטעויות שהם נושאים איתם. דילן מצליח להיות אמפתי מבלי להיות מתנשא, כואב מבלי להטיף. דילן הולך לאורך השיר על חבל דק, ובסופו, על קרקע בטוחה, הוא מדליק ניצוץ של חמלה.

וכשם שהוא אמפתי ב"Ring Them Bells" כך הוא תקיף ב"Political World": סוער וגועש, יורה מטאפורות ומשפטים קולעים כמו פעם, חוצה בסערה את העולם כשהוא סופג את כל הניואנסים של אירוניה ואי צדק, ובו בזמן מצליח להתנשא מעל המתרחש ולנסח באופן מדויק את מה שהוא חש, מכריח את המאזין להתאמץ ולהכיל את כל הניואנסים שנקלטו במכשיר ההקלטה הרגשי המשוכלל שלו. גם הלהקה שמנגנת איתו נמתחת עד לקצה, ומספקת ליווי מהיר, תקיף ומדויק של רוח הסערה שהיא בוב דילן.

במקומות אחרים דילן עצמו נמצא במרכז, מהדהד את כל המחשבות, הרגשות והפחדים ששוכנים אלה לצד אלה בתוך נשמתו: ב ""Where Teardrops Fall הוא מעביר במדויק את תחושת המיצוי העצמי והמבוי הסתום אליו הוא נקלע. ב "What Was It You Wanted", הוא בוחר להתעמת עם עצמו באופן ישיר: מתבונן במראה ולא מזהה את הדמות שמשתקפת בה, מנסה לשווא להיזכר מה זה הדבר שמניע אותו, מה הביא אותו עד הלום. שואל "Are You Talking to Me?" אבל משאיר את השאלה תלויה באוויר, רטורית. את מה שלא עושה הטקסט עושה המוזיקה: ככל שדילן נכשל במציאת תשובות, כך, אינסטינקטיבית, הוא נאחז במפוחית שמאפשרת לו לגעת בעבר החמקמק, ולהפיק צלילים מוכרים, מנחמים. ב "Most of the Time", דילן הוא הגבר הנעזב, הבודד, שמנסה לשכנע את המאזין שהכל בסדר גמור, רוב הזמן, שהוא התגבר יפה מאד על פרידה כואבת במיוחד, אלא שהוא נשמע כאילו הוא נמצא בדיוק בחלק השני של הזמן, זה שעל סף התהום.

על האלבום הזה, כאמור, עבד דילן יחד עם המפיק המוזיקלי דניאל לנואה. לנואה, שחתום על כמה מהיצירות המוזיקליות היותר "מופקות" של שנות השמונים (So של פיטר גבריאל, The Unforgettable Fire ו The Joshua Tree של U2) תופר עבור דילן חליפה מוזיקלית שמתאימה למידותיו: עיבודים מהודקים ומבוססי גיטרות, נגינה "חיה" באולפן מאולתר בניו אורלינס, צליל אינטימי וחם שמשרת את ההתבוננות הפנימית שדילן בחר להישען עליה באלבום הזה. לעיתים מגדיר לנואה את אופיים של השירים על ידי בחירות מוזיקליות נבונות: "Disease Of Conceit" מכיל טקסט שנשמע כמו הטפה, מעין שריד לפונדמנטליזם הנוצרי של דילן מתחילת העשור, אבל לנואה מצליח להוריד את דילן מהדרך-ללא-מוצא הזו ע"י ליווי מוזיקלי מינימלי שגורם לשיר להישמע כאילו הוא מבוצע בכנסיה קטנה עם קהל מועט, אולי רק הנגנים עצמם. וכך, במקום להישמע שטחי, השיר מקבל את הגוון האמפתי, האנושי, שקיים בכל שירי האלבום. וכשם שלנואה מונע משיר ליפול, כך הוא גם מרומם שיר אחר, את "What Good Am I?" עם ליווי חם ומנחם של דובורו ופסנתר שמנהלים דיאלוג עם הטקסט המיואש של דילן, נותנים את הטון, ומזכירים לדילן ולמאזין שבסופו של דבר ישנה נחמה, גם אם היא לא מנוסחת במילים, אלא במוזיקה.

כאמור, החומרים שמהם עשוי האלבום הזה הם התבוננויות של בוב דילן- הן פנימה, אל תוך עצמו, והן בעולם ובמשוגותיו. אבל האלבום הזה מכיל עוד אלמנט אחד, כלי מסורתי של דילן: בלדה. לדילן יש מוניטין רב שנים של מספר סיפורים, ולכן לא מפתיע שהסיפור שב "The Man in the Long Black Coat" הוא אחד מפסגות האלבום הזה: ארבע וחצי דקות עוצרות נשימה, דרמה אנושית בתוך דרמה מוזיקלית, מאזין שמוצא את עצמו מרותק לסרט על בחורה שעוזבת את הבית. הביטלס כבר כתבו על זה ב "She's Leaving Home" שלהם, ודילן מתכתב עם היצירה ההיא (אני חושב שזה לא מקרה שהלחן בנוי על מקצב הוואלס, בדומה לביטלס) , תוך שהוא ממקם את הסיפור בליל קיץ חם ומלא רוחות. נדמה כאילו הבחורה נשאבה, ללא יכולת התנגדות, לזרועותיו של הזר המסתורי במעיל השחור הארוך. באופן מפתיע, ולמרות הטונים המאיימים כביכול, הזר עם המעיל מציע איזושהי תקווה, חיים טובים יותר מאשר עיירה קטנה וציורית, שכן "People don't live or die, people just float", מזכיר לנו דילן, ויתכן שהוא מעניק לבחורה הזו, וגם לעצמו, איזו טלטלה שתחזיר אותה (ואותו) לחיים.

Oh Mercy לא היה האלבום שהניע מחדש את הקריירה של דילן. נדרשו לו עוד 8 שנים ואלבום מופת אחד, Time Out of Mind, על מנת להתחיל את השלב הנוכחי של הקריירה המוזיקלית שלו, שנמשך מ 1997 ועד היום. עם זאת יש באלבום הרבה יסודות מוזיקליים שיופיעו בשלב הבא של הקריירה הדילנית- אם זה סאונד הגיטרות הלא מעודכן והלא מתחנף, ואם אלו האמריקנה והבלוז כנקודות מוצא מוזיקליות. מהסשנים שהולידו את האלבום הזה נוצרו עוד לא מעט שירים מצוינים, שדילניסטים מכירים היטב, ושניתן למצוא ב"סדרת הבוטלגים" המצוינת. אבל כוחו של האלבום הזה הוא במיקוד שלו, באמירה המדויקת והמגובשת שיש בו, אמירה שהיא כל כולה תוצאה של האינסטינקטים והאינטואיציה של בוב דילן.